כשעלינו בהרצלייה לאיילון כבר לא היה כל כך חם באוטו. דוד סגר את החלונות והפעיל את המזגן אחרי שכל הסירחון מאתר הטיהור התנדף. כיוונתי את האוורור כלפיי והרגשתי איך כל המים מתאדים מהפנים שלי והתחלתי לחייך. עשר וחצי בבוקר והשמש עובדת כל כך קשה, כאילו זה לא יום שישי ותיכף השבת נכנסת. מאחורי ישבו הקטנה ובת דודה שלי מאמריקה, מתאוששות גם הן.
הפתיע אותי לגלות שדוד בכלל לא מכיר את הדרך לשוק הכרמל ולמרות שהוא חי במרכז כל החיים אין לו ממש מושג איך לנהוג בעיר האורות. מצאתי את עצמי מכוון אותו ברחובות תל-אביב. עולים בשלום ומשם ממשיכים לאיבן גבירול, דיזנגוף קינג ג'ורג'... ואני בכלל מנחש את הכיוונים. כלומר, כבר הלכתי ברגל את כל הרחובות האלו, אבל מאיפה אני בכלל אמור להכיר את הדרך עם כל ה"חד סיטרי" וה"אין כניסה" שתקועים בכל פינה?
הקטנה לא הייתה מרוצה מכל הסיפור הזה. דוד שואל אותי לאן לפנות ואני מתחיל להסתכל מסביב ולנסות לאכן את המיקום שלנו במרחב ולספק תשובה. עם כל היסוס שלי הקטנה מתרגזת יותר ואני כבר לא בטוח מה מקפיץ אותה, זה שהיום מתבזבז לה באוטו או שהיא כבר ממש צריכה להשתין. טלפון לאחותי פתר את כל הבעיות שלנו ואפילו סיפק לנו חנייה פרטית מתחת לבניין של חברה שלה, מטר מנחלת בנימין.
רחוב אלנבי בקיץ. נראה כאילו המקום הזה לא ישתנה לעולם עם הקירות המתפוררים והמודעות על הקירות , הגרפיטי והלכלוך. ולמרות זאת אני קולט פה ושם בניינים משופצים שמזכירים כמה העיר הזו יכולה להיות יפה, אולי מהיפות בעולם. איזה בזבוז חשבתי לעצמי.
ביקור קצר ברולדין כדי לבקר בשירותים עשה את העבודה והחיוך הגדול שנסוך על פניה של הקטנה הכריע בסוגיית הרגזנות. עכשיו אפשר להתחיל לטייל.
האמריקאית לא מדברת מילה בעברית ובגלל שכל הדרך דיברנו בינינו אנגלית הרגשתי איך אנחנו משתלבים נהדר בים התיירים שיצאו ונכנסו לשוק הכרמל. פה קבוצת נוער שוחר ציון ושם איזו משפחה נוברת בערמות הבגדים והתמרוקים שעל הדוכנים. המצלמות של הבת דודה ושלי כבר תקתקו ללא הרף מול הנוף האנושי המיוזע שפסע לאט דרך השוק המהביל, כשפתאום נחתה עליי בי הבנה מופלאה – אני תייר פה ממש כמו כל האחרים! אני מוצא את עצמי נועץ מבטים מסוקרנים ומלאי פליאה כשל ילד בכל מה שנראה לכל השאר טריוויאלי לגמרי – באנשים ובדוכנים ובחנויות השונות שמסתתרות מאחוריהן.
אנחנו תיירים, ממש כמו שהרגשנו בלילה הקודם כשישבנו באחד מהמקומות האלה בנמל ת"א, עם הכורסאות והשמשיות מהקש הקלוע, שאלמלא היה מלא במקומיים הוא היה יכול להיות מושלם כמלכודת תיירים קלאסית ביוון או טורקיה. הסתובבנו שם, במה שהיה אמור להיות לילה לבן והבטנו באנשים כמה שהם שונים מהאנשים אצלנו בלבוש ובהליכה ובדיבור. הם מגיעים עם פוזה בילט-אין, אמרה הקטנה בזמן שסובבנו את הראש אחרי חבורת בנות פאקציות לחלוטין וכמה בחורים עם תספורות גרועות במיוחד...
אני כבר הייתי בשוק הכרמל מספר פעמים, למרות שעברו המון שנים, אבל הקטנה לא הייתה שם מעולם וההבעה על פניה העידה כי היא נהנית מאוד מההמולה הצבעונית של השוק. התקדמנו לאט במורד הרחוב המקורה, מפלסים דרכנו בתוך ההמון המיוזע ובין דוכנים עם ערמות ענק של דובדבנים וירקות או נתחי בשר מפוקפק שנח לו כך סתם על דלפקי נירוסטה לא מקוררים. ככל שהמשכנו ללכת במורד השוק כך הפכו הדוכנים ליותר יותר פשוטים ועממיים ובהתאם השתנתה גם אוכלוסייה המבקרים שבאו באמת לקנות מצרכים הביתה ולא סתם כדי לחדש את מלאי הגופיות לקראת הקיץ. התאחדנו בקצה השוק עם דוד והאמריקאית וחזרנו חזרה לתחילת המסלול דרך כרם התימנים היפה, הרחובות שסבא שלי התרוצץ בהם כשהיה ילד, כדי להיפגש עם אחיותיי וללכת לאכול צהריים.
אבל למה להתרחק יותר מדי כשנחלת בנימין עצמה מלאה דוכנים עם דברי אמנות וקישוטים וסתם קיטש מכל הסוגים? הקטנה לא הייתה שם לפני כן מעולם והגיע הזמן לערוך לה היכרות ממצה עם יום שישי בנחלה והאווירה המיוחדת שמאפיינת את המקום.
בסופו של דבר החום הכבר וההליכה עזרו לנו לפתח תאבון בריא ורעב מיוחד לדים-סאם ולכן, לאחר זמן לא ארוך מצאנו את עצמנו מתחבאים שם מפני החום הנוראי של הקיץ, משיבים את נפשנו עם שתייה קרה ומתנפלים על שלל דימסאמים רכים וממולאים במגוון גדול ומפתיע של שילובי בשר, ירקות, ופירות ים, לא משביע מאוד אבל בהחלט סיום מוצלח לפרק א' בתוכנית לימודי ת"א לקטנה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
