אני כבר לא כותב כי אני לא רוצה לזכור. אני כותב – אני זוכר, וזו תקופה שאני מעדיף לשכוח.
הסטירה תמיד כואבת יותר כשהיא באה בהפתעה. היא מוציאה אותך משיווי משקל ולפעמים מכריעה אותך ארצה. לא חזקה יותר מדי, לא אגרוף בבטן אבל מטלטלת ופוקחת עיניים: מה שחשבתי נצחי – עומד על כרעי תרנגולת ומה שתפסתי כאמת הפך לזיוף ביד אומן.
החיים לפעמים תוספים כיוון ותאוצה לגמרי בלתי צפויים ומה שנותר זה להחזיק חזק כדי לא ליפול מהקרון.
אני לא מתכוון לחשוף פה את הקרביים ולכן גם לא אספר לאן נעלמתי אבל אני יכול לומר שז'אן-סול קיבל שחרור מהנבחרת ולצערו, ולצערי, הוא צופה במשחק מהיציע. זה רק אירוני לחשוב שבאותה מידה שהוא נזרק הצידה הוא היה יכול להשתלט עליי לגמרי, להרחיק אותי מהמציאות ולקבור אותי בעולם הווירטואלי לתקופה ארוכה מאוד.
אני עדיין בסדר... אני חושב. אני שלם, בריא אבל עליתי במשקל וזה סימן שכבר אין לי כוח להתמודד. או לשנות. אני לא יודע מה באמת עדיף, מה דורש אומץ ומה ייחשב כפחדנות.
גם הקטנה בסדר. הבטן ממשיכה להתעגל ולגדול, התאריך מתקרב במהירות מסחררת.
גם כך זה די קשה ומפחיד להיות אבא, אז להיות אבא בתקופה שכזו הולך להיות משימה קשה שבעתיים.
קשה לי להמשיך לכתוב כך כשמצב הרוח שלי בקרשים. קשה לי גם לקרוא ולהגיב כשז'אן-סול לא בסביבה. התנתקתי בעל כורחי מישרא ואני לא מצליח לראות איך אני מוצא את הדרך חזרה.
אני לא רוצה לכתוב על מה שקורה לי. זה היה יכול לספק יופי של חומר לבלוג אבל אני מעדיף שלא. עדיף לקבור ולטשטש ראיות. לתת תצהיר כוזב ולהבריג חיוך מפלסטיק בתקווה שזה יחלוף מהר, לפני שמישהו ישים לב לטיוח. תסלחו לי שאני נפקד ותאחלו לי שהכול יעבור מהר. שום דבר כבר לא יחזור לקדמותו אבל אני מקווה שמשהו טוב יותר יצמח מן האפר.
אני מאחל לכולכם מכל הלב שנה טובה ושקטה, שנה של בטחון והצלחה, אהבה ובעיקר שמחה.
אוהב אתכם מאוד –
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
