מיטול [כפרעליה] העבירה לי את הפרוייקט אוהבים הזה משו. אז אני צריכה לכתוב למה אני אוהבת את החיים.
אז ככה.
יש 3 אנשים שגורמים לי להבין כמה החיים יפים באופן יומיומי, והם דודו זר, דובי גל, וג. יפית.
דודו ודובי, חתיכי-על, משושי ליבי, מה היו חיי בלעדיכם? אם לא אתם, ממי הייתי מתלהבת אם בדודה מכריחה אותי לראות האלופה? מי היה מתחיל עם אמא שלי בתור לבנק? מי היה עושה שם טוב לשפמים בכל העולם?
וג, הו, ג. אין לי מילים כדי לתאר את ג. יפית.
תודו, שרק בגלל הפרסומות שלה, רק בגלל המוזיקה המעצבנת שהוקלטה בזמן שההורים של כולנו עוד היו היפים, רק בגלל הפנים המכוערות שלה שבא לנו לזרוק עליה לום, אנחנו מעריכים פרסומות אחרות הרבה יותר, כן.
אני גם אוהבת את החיים, בגלל כמה דברים קטנים כאלו, נחמדים.
בגלל שלא משנה מה, מזכרת בתיה עדיין תהיה יותר חור משהם.
בגלל שעקרון סיטי זה חור עוד יותר גדול ממזכרת בתיה.
בגלל האסלה, שאפשר לחתוך איתה ורידים.
בגלל שתמיד נמצא איזה פוסט חדש בבלוג של למבוריה ונמות מצחוק.
בגלל שירים של השרוט.
בגלל שצריך ליסוע לקרית גת סנטר, וכנראה, שזה לא יקרה לעולם XD
בגלל סיר 3333>
בגלל המשפחה שלי, אחיותיי מיי ויול, הבנות שלי אפרת ואיילת, המאהבת קיפי, והכי חשוב, יוצאת חלציי, אפרכסת.
ככל שהיא נמצאת יותר בפגיה, אני אוהבת אותה יותר.
היא גדלה הקטנה שלנו, היא כבר שוקלת כמעט שני קילו, לא חותכת ורידים והמינון של התרופות הפסיכיאטריות שהיא מקבלת קטן מדי שבוע.
בביקורי בפגיה, כשהיא תופסת לי את האצבע עם היד הקטנה עם הצלקות [שכבר כמעט עוברות!], ליבי רוטט.
מי יתן והיא תשתחרר עד המפגשולא הבא.
וזה מביא אותי לעוד משהו - מפגשולא. מפגשולא זה דבר שגורם לי לאהוב את החיים. לראות תוכניות ריאליטי מפגרות ביחד, לגלות שרייבן\איילת התנחלו לי על המיטה, לשחק פוקר בבוקר של יום שבת, לתת לבנים לבשל ארוחת בוקר. הו, החיים טובים במפגשולא.
עכשיו, יש כמה אנשים שהופכים את העולם למכוער מאוד, ולמרות קיומם הטראגי, אני אוהבת את החיים.
אלו הן כמובן לורדה ומאפרה.
שילכו לדחוף ת'רגל לבלנדר אומשו, כי לנו לא אכפת.
בקיצור, אל תבכו, החיים אומו אבל תמיד יש את הדברים הקטנים, שבגללם נוכל לצחוק~