היום, מעט לפני השעה 20:00, התכנסנו במגרש הכדורסל בישוב בשביל טקס לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל.
אני הייתי שם, עמדתי דום בצפירה בראש מורכן ואפילו ניגנתי על גיטרה את "לבכות לך" של אביב גפן בליווי זמרת.
מחר יהיה אותו דבר. וככה כל שנה, כבר 18 שנים, מאז שאני זוכרת את עצמי. אותה טקסיות מכנית - לעמוד, להזיל דמעה, למלמל את התקווה ביחד עם כולם ולנסות לחפש בפנים איזו תחושת אחדות מיוחדת, ציונות, גאווה, איך שלא תקראו לזה.
היום הייתה לי שיחה מאוד ארוכה וטעונה עם אח שלי על הנושא, שגרמה לי לחשוב קצת אחרת על היום הזה.
תכלס... חשבתם על כל זה פעם? מה זה אומר? מה המשמעות האמיתית של היום הזה?
אני מניחה שיהיו רבים שיאמרו שזה יום להתייחד עם זכרם של החללים האמיצים והיקרים שחרפו את נפשם עבורנו, בשביל שתהיה לנו מדינה משלנו לחיות בה בשקט.
אוקי, כל זה נכון.
אבל רגע, מי אלה בעצם החללים האלה שאנחנו מדברים עליהם? מי אלה אותם אנשים שאנו מהללים כל כך, בוכים עליהם, ואפילו לא יודעים עליהם שום דבר?
האם ניתן לקרוא להם "גיבורים"? האם הם יותר חשובים ממיליוני ילדים, נשים וגברים שמתים מרעב וממחלות בכל יום ויומו, שאף אחד לא שומע עליהם בכלל?
לפני שתמהרו לזעום ולומר "איך את מעזה בכלל להשוות", נסו לעצור לרגע ולחשוב על זה.
למה ילד בן 19 שהתגייס לצבא כי זה החוק והלך לשדה הקרב כי המפקד אמר ומצא את עצמו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, למה זה הופך אותו לכל כך מיוחד ומדהים והרואי? האם היום הזה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא לא יום שנועד להלל את הקרבות, המלחמות ושפיכות הדמים?
ככל שאני גדלה ומתבגרת, אני חושבת כך יותר ויותר.
נכון, זה הכי טרגי שבעולם שנערים ונערות צעירים כל כך מתו בתחילת חייהם. אבל העובדה שאנחנו טורחים לשבח ולהלל את שמם ביום זה, ולהעמיד אותם במעמד של גיבורים, דבר זה - לדעתי - הוא אחד הדברים שממשיכים את המעגל האינסופי של המלחמות והרציחות בעולמנו.
אדם שנלחם במלחמה הוא לא גיבור. זהו בסך הכל אדם מסכן שנפל קורבן לסימפטום נוראי של המערכת שאנו פועלים בה היום.
האנושות כיום פגומה. אנו חיים בעולם מנוכר, מלא שנאה, חמדנות, אגואיזם ובעיקר רדיפה אחרי כסף וכוח. כל עוד נמשיך לחיות על פי התקנים האלה, אנחנו נמשיך להרוג אחד את השני. וכל עוד נמשיך להלל את "גיבורי המלחמה", אנחנו נמשיך להתגייס, הצבאות ימשיכו לגדול, לרכוש נשק, להילחם ולהרוג אחד את השני מסיבות מטומטמות וחסרות טעם.
אז אני מפצירה בכם - הפסיקו.
הפסיקו להלל את המלחמה.
הפסיקו לשבח את הלוחמים.
הפסיקו לשיר שירי ניצחון.
הניצחון לא שווה דבר אם אפילו אדם אחד איבד את חייו ומשפחה שלמה התפרקה. בעצם, במלחמה אין מנצחים לעולם.
אין שום דבר בעולם היקר יותר מחיי אדם, הרבה אנשים יאמרו זאת, אך בכל זאת ימשיכו לשלוח את הבנים שלהם למלחמות, "למען המדינה".
אני כבר לא כל כך בטוחה שזה תירוץ טוב מספיק. אולי עדיף לאבד אדמה במקום לאבד חיים של אדם יקר?
אולי באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
