לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

סוף כל סוף - פרטיות.

היופי הוא לכתוב ולפרוק את הכול מבלי לפגוע באיש

כינוי:  אמבר

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2007

פרידה זה דבר מוזר


דיברנו אתמול.

יותר נכון, האשמתי אותו בגרימת נזק לקשר שלנו ולי בשנתיים האחרונות. הלכתי. בתחנת אוטובוס עמדו כמה דמעות. אבל לא יותר מזה.

זה מוזר, תכננתי לעשות כל כך הרבה דברים לפני שניפרד, ולא הספקתי כלום.

אני לא יודעת אם אני שמחה או עצובה, אבל אני יודעת שזה לטובה. לא היה לנו טוב. לא היה לי טוב.

אינ מרגישה כל כך טיפשית לחשוב כך, אבל מה יהיה איתי עכשיו?

עם מי אצא לבלות? למי אתקשר כשמשעמם? מי יביא לי מתנה בהפתעה? מי יגיד לי "אני אוהב אותך"? מי יקשיב לתלונות שלי? מי יחבק אותי כשקר? מה אם אני לא אמצא יותר חבר?

ועכשיו להתחיל הכול מההתחלה, נראה לי כל כך מוזר.

 

נכתב על ידי אמבר , 28/10/2007 11:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



the best+ the worst date ever


זה מדהים איך הפגישה שממש קיוויתי לה, עוד לפני שהייתי איתו בכלל, התדרדרה לפגישה שאפילו לא העזתי לדמיין שתתרחש.

באמת שהייתי רוצה שפעם אחת הכול יילך כמו שצריך, ויהיה לי את החבר המושלם. אני יודעת שזה מוגזם וממש מפונק מצידי לבקש דבר כזה, אבל באמת שזה מה שאני רוצה, ואם לא זה, אז כמה שיותר קרוב.

the best:

קבענו שיאסוף אותי בשעה 21:15. אני, כהרגלי, מוכנה חמש דקות לפני הזמן, בדיוק כשהוא מצלצל בדלת. אני פותחת, הוא שולף את ידו מאחורי גבו ומוציא ורד אדום, בודד, עם עלים קוצניים. הוא מחייך, מחמיא לי על הבגדים. נכנס הביתה, ממתין בכניסה ואומר "ערב טוב" להוריי ופותח בשיחה מנומסת שמראה התעניינות בהם. בינתיים אני הולכת לחדרי, לוקחת את הפלאפון, שמה בתיק ובאה לכניסת הבית. "הולכים?" אני שואלת. "אחרייך", הוא עונה, בזמן שאמא ואבא מחליפים מבטים מופלאים ואנחנו יוצאים. אנחנו נכנסים למעלית, הוא מספר לי על מה הסרט שאנחנו הולכים לראות. אנחנו מגיעים למכונית שלו ונוסעים. בדרך אנחנו מדברים על כל מיני דברים טיפשיים וצוחקים בלי סיבה.הוא מספר לי על דברים שקורים אצלו בחיים (על הצבא), ואני מספרת לו על הזהו שלי. אנחנו מגיעים לקניון ועולים במדרגות הנעות, תוך כדי שהוא מחזיק את ידי, הולך קרוב אליי ומדי פעם מסיט את מבטו אליי ומחייך בביישנות. אנחנו מגיעים לקופה 20 דקות לפני תחילת הסרט. אנחנו ממתינים בתור אבל לא מתקדמים בגלל חבורה של ילדים שמתעכבים. הוא שואל אותי אם אני רוצה לחכות בישיבה בזמן שהוא יקנה את הכרטיסים, ואני מתיישבת במרחק מה מהקופה בזמן שהוא ממתין בסבלנות ומשתדל לחייך אליי מדי פעם. הוא מזמין כרטיסים ומגיע לשולחן בו חיכיתי לו. "שניכנס?" הוא לוקח את ידי שוב ואנחנו נכנסים 10 דקות לפני תחילת הסרט. "רוצה לקנות פופקורן?" ואני מספרת לו על הסטיה שלי לקליק. אנחנו נכנסים לסרט, יושבים במקומות שלנו, וממתינים בדיבורים עד תחילת הפרסומות. הפרסומות מתחילות ואנחנו מדברים בינינו וצוחקים על מה שמוצג על המסך. הסרט מתחיל. מדי פעם הוא מחזיק לי את היד ומסתכל עליי לכמה שניות עד שאני מסתכלת עליו בחזרה ומחייכת. נגמר הסרט. אנחנו קמים ללכת, צוחקים ומדברים על הסרט בדרך למכונית, ונוסעים לבית שלי. מגיעים, הוא שואל אם לעלות איתי כדי לוודא שאני אגיע עד פתח הדלת, אני אומרת שלו שאין בזה צורך. הוא מוריד אותי ומחכה במכונית מחוץ לביתי עד שאני נעלמת מטוול הראיה שלו, או כך לפחות נדמה. כעבור דקה אני נכנסת הביתה, בריאה ושלמה ומקבלת ממנו sms: "הגעת הביתה בשלום?" אני משארת. "שיהיה לך לילה טוב וחלומות פז".

 

the worst -and the real one-:

אני מתקשרת אליו ב21:00 "אז הולכים?" "אממ...כן". "שניפגש שם ב21:30?" "אממ...כן." "אוקיי, ביי" "ביי (אוהב אותך)".

בשעה 21:30 אני מסיעה את עצמי (בליווי של אמא כמובן - מלווה בשלושה חודשים הראשונים חובה) לקניון, בידיעה ברורה שעדיין אגיע לפניו. בשעה 21:35 אני מגיעה לקניון ומרימה לו צלצול "אני עוד שתי דקות שם" "אני אחכה לך ליד הקופה". אני הולכת לקופה הכי לאט שאני יכולה ומרגישה עלובה על שאני מסתובבת בערב בקניון לבדי על נעלי עקב. אני ממתינה בישיבה ליד שולחן קרוב לקופה ומשחקת בפלאפון, ממתינה שיבוא, ובינתיים חושבת לעצמי שאם אי פעם נלך שוב לסרט - אני אקבע להיפגש איתו שעה לפני הסרט ולא עשרים דקות לפני (הסרט התחיל ב21:50). בשעה 21:52 (כן, אני דייקנית בצורה מטורפת והוא יודע את זה) הוא מגיע ומתנצל כלאחר יד על איחורו. אנחנו עומדים בתור לקופה וחבורה של ילדים מעצבנים תוקעים את כל התור. במשך 10 דקות עמדנו באותו מקום בזמן שכל אלה שהיו מאחורינו כבר עברו לתור ליד ונכנסו לסרט. "אתה יודע שאפשר לעבור לתור הזה (מצביעה שמאלה), נכון?" "אה, חבל שלא אמרת קודם" "אני הולכת לשבת שם, תזמין בבקשה כרטיסים -מוציאה שטר של חמישים ש"ח מהארנק- "לא צריך" הוא מתעקש, "טוב". יושבת לי ליד השולחן. כעבור כחמש דקות הוא הגיע עם כרטיסים לסרט שהוא בחר מראש ואמר לי שהוא רוצה לראות אך לא טרח לספר לי על תוכן הסרט שלא מצא חן בעיניי בכלל. אנחנו נכנסים ואני מתעקשת לקנות בקבוק מים. קניתי. נכנסנו לסרט, המקומות (הגרועים) שלנו היו תפוסים כי הגענו באיחור של 20 דקות ובמזל זה היה בסוף הפרסומות. יכלנו לשבת כיסא ליד המקומות התפוסים אבל לא הייתי במצב רוח לפשרות. לא הייתי במצב רוח לכלום. אמרתי לבנות שישבו במקומות שלנו ללכת והתיישבתי. היתה לו ההגינות לתת לי לשבת במקום הקרוב ביותר לאמצע. במהלך הסרט היו פעמים שהוא הניח את ראשו על כתפי. זה לא היה נוח בכלל, מה הוא נשכב פתאום? בזמן הסרט היו כל הזמן דיבורים שנבעו מחבורות (ברבים!) הילדים הקטנים והמטונפים שישבו בסרט שהיה הרי מגיל 14 ומעלה, אז כל הילדים בני ה12 רצצו ללכת כדי להיות "מאגניבים". ועוד הוא אומר "וואו כמה ילדים יש פה". אולי זה בגלל שזה הסרט שהוא החליט לבחור? בסיום הסרט הוא רצה לחכות עד שייגמרו הכתוביות כדי לראות אם יש גסויות נוספות בתום הסרט. מזל שלא היו. יצאנו מהסרט ואני שואלת אותו האם הוא חוזר ברגל. הוא מאשר. "אני מתקשרת לאמא" אמרתי. התקשרתי וקבעתי שהיא תבוא עוד 10 דקות. סיימתי את השיחה ואחרי כמה שניות הוא שואל אותי בפרצוף המעצבן ההוא שלו "היא תוכל להסיע גם אותי?" "אני לא יודעת, נשאל אותה כשהיא תבוא. חבל שלא אמרת קודם כשדיברתי איתה." ישבנו מחוץ לקניון וחיכינו, אמא הגיעה, אני נהגתי, הוא ישב מאחורה.

 

מה שהכי מפריע לי זה כשאמא שואלת "מה את עושה איתו?", אני אומרת לה להפסיק כי זה לא יפה.

אבל האמת, אני פשוט לא מסוגלת לענות. ואני בטוחה שהיא יודעת את זה.

נכתב על ידי אמבר , 4/10/2007 00:04  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





118
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאמבר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אמבר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)