המזון מחליק בחוסר רצון תאב במורד הגרון ואבא נושף בתיעוב עולמי בחדר הסמוך. אני מדמיינת אותו אוחז בגרוני וחובט את הראש שלי בקיר עד שאני הופכת לעיסה חסרת אונים, אני מדמיינת אותו מדמיין את אותו הדבר.

כשאני מתיישבת על קצה המיטה ג' נצמד מאחורי ולאחר נשיקה חטופה בסבך השיער שעל עורפי ידיו זוחלות מתחת לחולצה הביתית שלי וחופנות את הציצים שלי בעדינות של אחרי. העולם עוצר למספר שניות, כמו שהוא נוהג לעשות תמיד בנוכחותו הגשמית ג', ואני מתענגת על מגעו כמו לטאה חשופה לקרני שמש ביום חורפי.

חיוך קטן פורץ החוצה.

אני פושטת את החולצה במהירות, מתנתקת בצער רב מהידיים שלו אשר הספיקו לזנוח את החפינה ועברו לליטופים, לובשת חזיה ואז חולצה גדולה. הוא חוזר לשכב ומסתיר את פניו בכפות ידיו.

בדרך הבייתה אני עפה.

אבל הדירה שלי ריקה ואחרי כמה דקות ספורות בהן אני עוד מנסה להלחם מלאי התקווה הרעוע שלי מתרוקן לחלוטין והבפנים שלי הוא חור שחור. ואני שוב עושה את מה שכבר הפסקתי להבטיח לעצמי לא לעשות. בסוף אני תשושה, הבטן שלי במראה היא גרוטסקית בנפיחותה ואני נרדמת אל תוך הבחילה. זוכרת שהלבד הוא תמידי והתשוקה היא רגעית.