בחודש האחרון הצטבר בתוכי כעס על כלום שמתפרץ על כל דבר, כל אחד.
באמת התחלתי להבין שלחיים כאלה אין טעם
אני נזכרת בפעם איך הייתי אופטימית ויכולתי לחכות שבועות עד שנתראה שוב ועכשיו השבועיים האלה נראים לי כמו נצח, שלא לדבר על האכזבה שאנחנו מפיקים מהיומיים אותם אנו מבלים יחד.
ההתלהבות מתה. סיבה מספיק טובה לבכות ולכעוס על העולם.
באמת לא טוב היות האדם לבדו, אך לי אין שום ברירה אלא להיות לבד יותר מדי זמן שהופך לכעס טהור.
אז אשאל אותך שוב ושוב: מה נותר לי לעשות בנידון?
ואתה תענה שפשוט כלום.
אני כועסת עליך על שאתה כבר לא יודע לעודד אותי ולהוציא אותי מבורות עמוקים, לא יודע לאהוב אותי כמו פעם
אני פשוט כועסת עליך כי ככה.
לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
