1

בכל יום אתה גורם לי לשנוא אותך קצת יותר.

כל יום גורם לי להבין ששום דבר לא יהיה סוף העולם. תקראו לזה יוהרה, תקראו לזה בטחון עצמי, או סתם חוסר אכפתיות, אני לא קוראת לזה.

שבוע סיוט, שבוע שאני כל כך שונאת. גרמת לי להוציא כל כך הרבה דברים רעים בשבוע הזה ועשית לי רק רע אהובי, עשית לי רק רע.

אני יכולה לשים את האצבע שלי בדיוק על מה שגרם לכל הריבים להתחיל ואני כל כך מצטערת.

כנראה שאנחנו לא חזקים כמו שחשבתי

סליחה, כל אחד יותר מדי חזק בנפרד.

בכל ערב הריבים שאנו שומרים בבטן הופכים לכדור שלג שגורם לי להרגשה אחת גדולה שבא לי להקיא.

וכשאתה מנתק לי בכעס כבר לא ממש אכפת.

עכשיו נותר לנו לחשוב טוב טוב אם אנחנו

לא יודעת

בכל פעם, באותה תקופה בשנה אני פוגשת אותו, את התסכול.

הוא אוהב להגיע בסביבות אוקטובר-נובמבר, בדיוק כשהשמיים מקבלים צבע אפור ומתמלאים בעננים שיורידו עליי גשם בדיוק בזמן הלא נכון.

אני מקבלת אותו בברכה את התסכול, כי הוא חבר כל כך טוב. לא עוזב, לא נוטש, נשאר נאמן לאורך כל השנים, לאורך 18 וחצי שנים מזויינות.

והתסכול כל כך אוהב אותי, כל כך אוהב אותי שהוא לא יכול להרפות. הוא תמיד אומר שאני האחת והיחידה, שאני אהבת חייו, שהוא לא יכול לחיות בלעדיי, שאני פשוט בית חם והמהות לקיומו.

ואני עונה לו בבכי שהוא כל כך אוהב, מחזירה לו אהבה כל כך גדולה וכאב כל כך נחמד שהוא פשוט אומר שהוא אף פעם לא ירצה לעזוב.

בחודשים האחרונים החלטתי שדי, שמיצינו את מערכת היחסים בינינו ושאני מוכנה להמשיך הלאה.

"ככה את עוזבת אותי? ככה את נוטשת? תמיד ידעתי שאת זונה בוגדנית" הוא אומר, ואני כתשובה מסובבת את הגב ופשוט מתחילה ללכת, זורקת עוד איזה בכי קטן שתמיד מחזק לו את האגו. "את עוד תחזרי על ארבע" הוא אומר בנימה גאוותנית, ואני פשוט הולכת.

הכרתי חבר חדש, התרחקתי מהתסכול שכל כך אהבתי וכמעט שכחתי אותו. עד שיום אחד אני שומעת דפיקה בדלת ורואה שזה הוא בעינית.

"אני יודע שהתגעגעת אליי. פשוט תודי בזה, את לא יכולה לחיות בלעדיי, את פשוט צריכה אותי" הוא אומר בבטחון מלא. תוך שניה אני מתחילה לבכות, מה שכמובן מעלה חיוך על פניו והוא נותן לי בעיטה טובה לרגל. "כדי שלא תשכחי אותי שוב" הוא אומר וזורע לי מלח על הפצעים. "כדי שתזכרי כמה טוב השילוב שלנו, התסכול שאת מרגישה בכל פעם שאת רואה אותי, טוב לך ככה."

ואני? אני שותקת. נותנת לפרץ המילים שיוצא מפיו לשטוף אותי במין מרירות-מתוקה, ולהקשות את דמעות המלח על הלחיים.

ומה עם החבר החדש שלי? זה שעזבתי את התסכול בשבילו? הוא התפוגג, אמר שאני משוגעת והשתדל להמעיט במילים בכל פעם שהיה לידי, הוא אמר שאני מדמיינת דברים ושאני שלילית. לא שזה נכון, וזה לא שהוא הראשון שאומר שאני שלילית אבל כשזה יצא ממנו זה ממש פגע כי אותו באמת אהבתי, לפחות עד שהתסכול חזר אליי. עכשיו אני לפחות יודעת שלא בגדתי או משהו, לא עזבתי אותו בשביל התסכול, הוא הרי נעלם לבד. והתסכול? הוא סלח לי כבר מזמן על זה שעזבתי בפתאומיות, הוא אוהב אותי באמת.

טוב לי, באמת שטוב לי עכשיו. אני אוהבת במיוחד את הערבים בהם אנחנו יושבים ביחד, אני והתסכול, ורואים משפחת סימפסון. כמה שזה מצחיק אותו.

בחודש האחרון הצטבר בתוכי כעס על כלום שמתפרץ על כל דבר, כל אחד.

באמת התחלתי להבין שלחיים כאלה אין טעם

אני נזכרת בפעם איך הייתי אופטימית ויכולתי לחכות שבועות עד שנתראה שוב ועכשיו השבועיים האלה נראים לי כמו נצח, שלא לדבר על האכזבה שאנחנו מפיקים מהיומיים אותם אנו מבלים יחד.

ההתלהבות מתה. סיבה מספיק טובה לבכות ולכעוס על העולם.

באמת לא טוב היות האדם לבדו, אך לי אין שום ברירה אלא להיות לבד יותר מדי זמן שהופך לכעס טהור.

אז אשאל אותך שוב ושוב: מה נותר לי לעשות בנידון?

ואתה תענה שפשוט כלום.

אני כועסת עליך על שאתה כבר לא יודע לעודד אותי ולהוציא אותי מבורות עמוקים, לא יודע לאהוב אותי כמו פעם

אני פשוט כועסת עליך כי ככה.

לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא