כ"כ רע לי.

לא טוב לי.

עצוב לי.

היתי בגן עדן ועכשיו הלב פצוע סיפור ישן וידוע.

היום כשנעלמתי לכולם כתבתי כמה הודעות שאם היתי יכולה להיות שולחת לאלוהים.

הודעה מס' 1:

אלוהים למה אני כזאת דפוקה? אני רוצה למות כס אמק לא טוב לי

הודעה מס' 2:

בא לי להתאדות, במילא לא ישימו לב שנעמתי.

הודה מס' 3:

אני רוצה הביתה ולא לצאת משם בחיים

הודעה מס' 4:

מתה כבר לעזוב אפחד לא מבין אותי, אני מרגישה אבודה, רוצה לא להיות כאן

הודעה מס' 5:

מתי יהיה לי טוב? מתלבטת אם לברוח או להשאר כי הרי בריחה לא תפתור כלום ובעצם גם להשאר לא יפתור כוס אמק החיים האלה

הודעה מס' 6:

פעם היה לי מזל היום הוא הלך פעם שיתי כיף חיים היום אני בקרקעית פעם אהבו אותי היום אין אחד שמצליח לסובל אותי אפילו אני.

אין לי כח לרשום למה רע...אולי הבנתם את זה מההודעות.

אני לבד..הכי לבד שיש.

היום יצאנו והיתי בטוחה שאני יהנה עם החברות שלי..בלבד..

אבל אז פתאום צצו להם הבנים המגעילים האלה שאנ'לא ישכח להם מה הם עשו לי בשבת..(דיברו אליי כ"כ מגעיל וכ"כ סתם.)

ואחרי 10 דקות מבלי לשים לב..גם יצחק הופיע..ולילוש..שרק בגללה באתי הופיע רק אחרי חצי שעה..וגם אחרי שהיא הופיע היא בכלל לא היתה איתי.

היתי כ"כ לבד..ולא רציתי למשוך צומת לב..אז עשיתי כאילו יש לי טלפון ונעלמתי..כ"כ ציפיתי לשיחה דואגת.

למה לעשות..אני חולת צומי זה מה יש.

אבל כלום.

ישבתי לבד.כ"כ הרבה מחשבות.

ניסיתי לבכות ולא הצלחתי.

כעסתי על עצמי.שלמרות שרע לי אנ'לא מצליחה לבכות.

שלמרות שרע לי לא זולגות לי דמעות.

עברה שעה..וכלום..פשוט התיאשתי.

עליתי על מונית והלכתי הביתה..

לא מצליחה לישון..עדין מחכה לטלפון שיתעניין לאיפה נעלמתי.

ומה שהכי מרגיז זה..שידעתי שלא רוצים בחברתי...אוריה וספיר כ"כ הבליטו את בהתנהגות שלהם.

זה אכל אותי מבפנים

אין לי מה לחפש כאן יותר.

מיציתי את אילת.

רוצה דף חדש.

אני כבר לא מסוגלת לסבול את עצמי..

כ"כ מעצבן אותי לדעת שתמיד אומרים שיש מי ידואג ואוהב אותי חוץ מאבא ואמא..וזה כ"F לא נכון.

אין לי אפחד..אפחד אפחד.

כולם צבועים.

רוצה להתאדות מכאןןןן

חרא חיים.

ביי

ליאת