שרוע פרקדן על מיטתי , בוהה בסדקים דמיוניים המתהווים בתקרה. גם אם תקרוס עלי בזה הרגע לא אוכל להימלט. וברקע, צלילים רפיטטיביים. רוסיה קטנה ומיוזעת מחבר העמים אוחזת בכינור, מתאמצת לקרוא תוים, שואפת לשלמות. שיער בקבוקים לראשה, והיא כולה בגווני חום - ספיה מהוהַ של סרט דוקומנטרי על שנות העשרים המוקדמות.

גלי אנרגיה נלחמים בלאות בלתי מוכרת אשר מציפה כל חלקה טובה, קורעת בדרכה תאי עור, חושפת עצבים, משתקת איברים. אני מסוגל לשמוע את הרציונל נאבק על קיומו, "תגיד משהו", הוא מצווה בתקיפות, ובתגובה זוג שפתיים מדמיינות 'קובוץ' ונאנקות ביובש נטול אויר. אפילו לחיצה סתמית על מקשי שלט הטלויזיה קשה לו, לרציונל. הוא יודע שמשקולת בת טון מחוברת בחוטים דקיקים לכריות האצבעות, מגדילה את הרפיון ולא נותנת.

המשאבים שלך מוגבלים ואילו את מנגנת לחינם.

קיימות חומות שאפילו חום אנושי לא מסוגל להבקיע.