אני יודעת שעבר זמן מאז שבאמת כתבתי פה משהו,אבל היום זה מרגיש לי נכון.
לא אהיה צבועה ואגיד שתמיד כיבדתי והערכתי את היום הזה. ממש לא. המשמעות האמתית של היום הזה התחילה לחלחל לתודעה שלי אי שם בשלהי גיל 17; כשחברים שלי התחילו לסכן את החיים שלהם על הגבולות.
מי שקרא בבלוג שלי בוודאי שם לב שאני לא בדיוק מרוצה מהשירות שלי,אבל אני רוצה לומר שלמרות כל התלונות על המערכת הלקויה, הרפואה הלוקה בחסר, תירוצים עלובים למפקדים; אני גאה בכל כולי לשרת בצבא ההגנה לישראל.
היום יצא לי להתקל במספר אנשים שפשוט לא מכבדים את היום הזה;

"מאיפה אני אמורה לדעת שזה יום הזכרון? אין לי לוח חגים ישראלים בפלאפון".
לא רוצה לדעת, לא רוצה לדמיין איך עובד ראש של אנשים שלא מסוגלים לחלוק כבוד מינימאלי לחללים שבזכותם אנחנו חיים פה היום.

אני נשבעת,שבימים כאלה אני רוצה לגשת לכל אחד ואחד מהחברים שלי שנמצאים עכשיו בגבול,לחבק אותם ולומר להם כמה אני גאה בהם,כמה כולנו גאים בהם.