
היום בדרך הביתה,נזכרתי בספר 'חכמת הבייגלה',אחרי מספר חודשים שקראתי אותו. והחלטתי שזה פשוט פשע לא להקדיש עמוד בבלוג שלי לספר המדהים הזה.
כמו לפני כל כתיבת ביקורת,נכנסתי לעמוד הביקורות בסימניה כדי לראות אם פספסתי משהו ויצאתי משם עם הרמת גבה קלה; "ספר רדוד.." "שפה נמוכה.." "חולני.." "בזבוז של זמן.." "מזעזע.." ועוד תגובות רבות בסגנון. כמובן שהיו שפע של תגובות מפרגנות,של אנשים שהצליחו להתחבר לספר כנראה במידה שאני התחברתי אליו,אבל התגובות הקיצוניות של אלה שלא התחברו הן אלה שיותר בלטו לי לעין.
או שאולי החברה אשמה. לא יצא לי להתקל יותר מדי בספר שהוגדר כיצירת מופת,או סתם ספר טוב בלי שהוא יהיה כתוב בשפה שבספק אם המחבר עצמו מבין,ומלא מפה ועד להודעה חדשה במטאפורות ואנאלוגיות למיניהן. אף אחד לא העלה בדעתו שספר יכול להיות עמוק וענייני גם בלי לכלול את כל אלה?
אני סבורה שחלק גדול מאלה שקראו את הספר ראו בחור,קצת ערס;חרמן ומתפלסף שמקלל יותר מדי ואולי אפילו קצת ילדותי.
ואני? אני ראיתי בחור רגיש,אפילו קצת אינטליגנטי אם יורשה לי לציין שמדבר על הרגשות הכי עמוקים והכי חזקים של האדם בצורה הכי פשוטה והכי אמיתית שיש.
הפלא והפלא,רוב הספר מדבר על אהבה. אבל הוא לא מספר על העיניים שלה,שהן כמו שתי בריכות קריסטל צלולות,שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלטבוע בהם בכל פעם שמבטו פוגש בשלה. הוא פשוט אומר שהוא הבחורה היחידה שהוא רוצה לזיין.
הבחור בספר חושף את הרגשות שלו בצורה הכי אמיתית שיש,בלי יותר מדי מטאפורות ובלי ללכת סחור סחור. אז אולי הוא קצת מתבלבל ומצליח גם לבלבל אותנו,ואולי הוא גם קצת חופר וקצת מצליח לעצבן אותנו על הדרך,כי הוא מדבר כאלה שטויות. אבל אם להיות כנה,התחברתי לספר הזה יותר מרוב הספרים שקראתי.
צחקתי מכל האמירות הטיפשיות,בכיתי ביחד איתו בהלוויה של אבא של דקלה.. אבל בעיקר התמוגגתי; הספר מדבר על אהבה בצורה הכי פשוטה שיש. הכי דוגרי. בלי כינורות ובלי זיקוקים. פשוט כנה.
אני סבורה שאם לא הייתי לוקחת כל כך הרבה זמן עם כתיבת הביקורת,היא הייתה יוצאת יותר מוצלחת. אבל נראה לי שאת המסר המרכזי שלי הצלחתי להעביר.
באמת שיש משהו כל כך מקסים בפשטות של הספר הזה,שהוא אפילו קצת קשה לתיאור.