מעניין איך פותרים מחסום כתיבה של שנתיים.

אני יושבת עירומה מול המחשב והראש גועש ממחשבות. כוס קפה חצי מלאה (חהחה,מטאפורות) וכדורי הרגעה שלא כל כך יש לי מושג מה הם עושים.. אבל כתוב שאלה כדורי הרגעה,אז אין ברירה אלא לבטוח בתאגידים הגדולים.

הפוסטים בבלוג הזה נהיו ממש מטופשים רק מעצם העובדה שמרבית קוראיי,אם לא כולם הפסיקו להכנס לכאן. או שהחיים שלי לא מספיק מעניינים,או שפשוט הפסקתי לשים תמונות עם מחשופים.

באופן כללי אין לי הרבה תלונות על הנקודה שבה החיים שלי עומדים כרגע (אבל מצד שני,תמיד יש לי תלונות.. אז כאילו,כן..) ; אני מתקרבת יותר ויותר לשחרור המיוחל, אני מתעוררת כל בוקר עם המחשבה שעומד לצידי הגבר הכי מדהים בעולם והחתולה שלי יוצרת רושם שהיא הפסיקה לשנוא אותי. יותר טוב מזה? ביצ' פליז.

אבל אם להוריד לרגע את המסכה היפה הזאת ולשים אותה בצד; אני רוצה לעבור ללונדון ולהתחיל הכל מחדש.

וזהו:)

לא יודעת,לא יודעת.. מרפי כנראה החליט שלא מספיק מצחיק לו היום והוא פשוט חייב לזרוק לי כמה רעיונות מטופשים.

מי היה מאמין ששלוש שעות אחרי זה אתעורר בתור ילדה בת שש עשרה, עם צמידי גומי על היד והמון שטויות בראש.

אז כן,ישבתי ועברתי על הבלוג וכל כל תמונה אפשרית שצולמה החל מ2007. מה אני אגיד,שכואב לי? אני אשקר. אבל כן, צורם לי. קצת.

כל החבורה הישנה מהתיכון.. חוץ ממני. הכל כל כך נחמד ורגיל.

אני רוצה לחזור אחורה בזמן ולתקן הכל.