אין כמו לבלוע חופן של כדורי הרגעה על הבוקר בעקבות התקפי חרדה ורעידות בכל הגוף.

רע לי,אני פוחדת,אני לא מצליחה להפסיק לבכות,אני דואגת,אני מרגישה כל כך הרבה שקרים באוויר,מרגישה כאילו עושים ממני מטומטמת,מרגישה בלתי מוערכת,מרגישה כאילו אני צועקת אל הקיר.

קשה לי עם המצב הזה,אני לא מסוגלת יותר.

זה כאילו שאתה מסרב להבין,או שהמוח שלך כבר כל כך מחוק מכל החרא הזה שאתה באמת לא מבין.

מצחיק,איך שאני מצליחה לקרוא את התת מודע שלך יותר טוב ממך. ותאמין לי,הוא שולח אותי לכל הרוחות. כי באיזשהו מקום זה כבר מתחיל להיות מטורף שהמקום היחיד בחיים שלך שאני קשורה אליו זה הזין שלך.

אני מרגישה כמו ילדה בת ארבע עשרה שמתבכיינת בבלוג,אבל זה המצב כשאף אחד לא מקשיב. ואני צריכה רק בנאדם אחד שיקשיב.

אני רוצה שהכל יגמר,שמישהו יפסיק את הדמעות האלה ואת הרעידות האלה ופשוט יעשה שהכל יעצור.

אני רוצה לצעוק עליך,ואתה מסרב לשמוע. אני רוצה להרביץ לך,ואתה מסרב לראות אותי. אני רוצה לעשות משהו שיקח אותי לכיוון כלשהו. אני לא מסוגלת לחיות בשקר היפה הזה שהמצאתי לעצמי,שהכל בסדר.

וזה אירוני,כי אני אוהבת אותך יותר מכל דבר. אבל זה כבר לא מזיז לאף אחד מאיתנו.

בחיים לא חשבתי שאומר את זה,אבל אני לא יודעת איך להמשיך,ואני לא חושבת שאוכל לעשות את זה עוד הרבה זמן.

אבל העיקר שאנחנו חמודים בתמונות.

ספק עצוב,ספק מטומטם. ואולי שניהם ביחד.

ריבים על כלום

עצבים על כלום

דמעות על כלום.

זה כאילו שאני עושה הכל כדי להרוס לנו;

ואולי עמוק בפנים פשוט שמתי לב שאתה כבר לא מסתכל עלי אותו הדבר.