השעה 23:58 ואני לא יודעת מה גרם לי להזכר בעובדה שהאתר הזה קיים ושאני הייתי קיימת פה פעם.-
הפוסט הראשון שלי בבלוג הזה נכתב באוגוסט 2006, ואני מרגישה צורך מוזר לספר לילדה הזאת עם השיער על הפנים שלא הכל גרוע. זאת אומרת, החיים הם פח אשפה עם קצת קשת בענן, אבל הי! קשת בענן.
טוב, אז אני בת שלושים ושבועיים ושונאת את עצמי קצת פחות. עדיין לא הגעתי ליחסים שאני שואפת להגיע אליהם עם עצמי, אבל אני חושבת שזאת התחלה.
כל כך פאקינג קשה לי לכתוב, המוח שלי נשרף מגלילה אינסופית באינסטגרם ואני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי.
טיילתי קצת בעולם, ואני חושבת שזה הדבר שאני אוהבת יותר מכל.
יצאתי ממערכת יחסים רעילה והרסנית, ואני גאה בעצמי ברמות שקשה לי לתאר במילים אבל אני חושבת שהמוח שלי לעולם לא יחלים מזה לגמרי.
שמתי לב שיצא לי להשתמש בפועל "חושבת" יותר מדי, אבל אני חושבת שאני בעיקר צריכה ללטף לעצמי את הראש ולומר "כל הכבוד שאת עדיין זוכרת איך מחברים בין מילים" ואז כבר נדאג למילים נרדפות ושיט בסגנון.
זה מצחיק כי בכלל נזכרתי בבלוג של הארנב הרוסי, ורק אז נזכרתי בבלוג שלי.
לעניינינו.
אני עדיין רוצה להיות יותר מדי אנשים שלעולם לא אהיה. יש מצב שאני צריכה טיפול, אבל צריך לשלם שכירות ולקנות ירקות. שמעת ג'ני של 2006? שכירות וירקות, תראי אותנו בוגרות ואחראיות.
אני לא יודעת איך הדבר הזה הפך בין רגע ל"מכתב לאני מהעבר", שיהיה.
התחלתי ללבוש חצאיות מידי, למרות שהייתי בטוחה כל השנים האלה שהן יהיו לי מכוערות ממש כי אני נמוכה.
בכלל, קרו בשנים האחרונות כמה וכמה דברים שלא חשבתי אי פעם יקרו.
כמה כיף לחזור לפה, למקום שהיה פעם המפלט שלי.
לא יודעת, מרגישה שזה לא כבר לא עובד בינינו כמו פעם.
אולי זה משבר ביחסים שיחלוף? אולי אני כבר סתם לא יודעת לכתוב?
יש לי כל כך הרבה לומר והכל מרגיש תקוע, אולי כי יש דברים שאני עדיין לא מוכנה להודות בהם מול עצמי.
אולי מתישהו.