כמה אנחנו בית מלון למחשבות ותחושות חולפות, זה לא יאומן. עד אתמול הייתי רק מוטרדת מהבת שלי וכמה חום יש לה, ועכשיו כשזה עבר זה כאילו נעלם לגמרי ואני כבר מוטרדת מדברים אחרים.
עכשיו אני חושבת על הזוגיות שלי. לא רק. יום שבת היום. הדבר השנוא עלי ביותר הוא להיות בבית כל היום ביום שבת, או אפילו להיות רק בפתח תקווה ביום הזה. לא יודעת למה, זה מדכא אותי. הבן זוג שלי הכריז שהיום הוא לא יוצא מהבית. הוא נתן לי לישון עד מאוחר, ואז כשיצאתי מהחדר הוא נכנס אל החדר וסגר את הדלת. כשהוא יצא שוב מהחדר הוא תפס אותי יושבת בסלון, בפוזה מדוכדכת משהו, ואמר שאני נראית מיואשת. הוא הציע לי לפגוש את אחותו או אחותי. באמת בדרך כלל אני מחפשת מקום ללכת אליו ואנשים להיות איתם ביום שבת, אבל היום, לא יודעת למה, גם לזה אין לי אנרגיות. אני יודעת שזה אני ואחריות שלי, ובכל זאת. אני שואלת את עצמי אם ללכת סתם ככה לטייל עם הבת שלי איפה שהוא (מחוץ לפתח תקווה) אבל זה נראה לי חסר טעם. אני מרגישה שאני בתוך אנרגיות שליליות ושאני בסך הכל צריכה לעשות סוויץ' בראש, אבל בדרך כלל זה מתאפשר רק באמצעות מפגש עם עוד אנשים. נורא קשה להיות עם הילדה לבד. לפעמים זה כיף, כמו אתמול בבוקר שלקחתי אותה והסתובבתי. אבל זה דורש המון אנרגיות. כשנמצאים עם עוד אנשים האנרגיות מתפזרות, האחריות קצת מתפזרת.
וגם בקטע של הזוגיות, אני מרגישה שנכנסנו עכשיו לתקופה של נפרדות כזאת. כל אחד בעולמו, יש שיתוף פעולה, אבל כל אחד רוצה לעשות את הדברים שלו וזהו כמעט. פעם בכמה זמן יש איזו פעילות משותפת, כמו להיפגש עם אמא שלו או ללכת לטיול קטן עם הילדה בשכונה. אתמול דווקא ראינו סרט בטלוויזיה ביחד. אני מרגישה שאני לא מצליחה להתמקד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
