מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 48 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2005
אני עייפה למדיי. כך שאני יכולה לעצום את העיניים ולכתוב.
איכשהו זה תמיד כך כשאני מגיעה לכאן.
בא לי פתאום לכתוב מדוייק. מדוד. לספור מילה למילה.
להערים אותן בתוך כף, כמו שעורמים פרג
ולשפוך לתוך קערה,
כמו כשמכינים עוגה.
החומרים מיועדים רק לכך.
טריים ויבשים.
נזכרתי בתקופה כשעוד הייתי כותבת בתוך מחברות מנייר
עם כריכות עבות, מבריקות וצבעוניות.
החוויה, פתאום נזכרתי, היתה שונה
היו לי שם קריסות
פתאומיות של העט ושל בכלל.
היו לי שם הרבה דברים אחרים.
פתאום נזכרתי,
מה, באמת עשיתי את זה? כאילו
זה לא היה באמת חיים.
בא לי לקפל את המילים כמו
אוריגמי בצורת ברבור.
הוא ישוט בתוך גיגית מלאה במים,
עד שתחתיתו תיספג והוא
יפול הצידה, או ישקע.
כמו בספל קפה כשהנוזל נשפך מעט, ומקיף את התחתית
ואחר כך עושה עיגולים על השולחן.
קווים, קווים, קווים.
לבנים.
זיגזגים כמו של מעלית שעולים בה בניו יורק
כמו בסרט "השעות" כשהשחקנית הזו, פרח לי שמה
עולה למעלה אל תוך העננים ואל תוך הכלום.
אם היא היתה יודעת שאחרי כל השנים האלו
עוד לא יזכרו את שמה, ועוד אנשים שאוהבים אותה.
אין אפסיות גדולה מזו.
ובמקום השם שלה הוטבע בי השם "מרלן דיטריך"
ולא נותן מקום להיזכרות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
