מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 48 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2005
כשאתה שופך את כל מה שיש לך בפנים על הדף, פתאום הדף מתמלא ואתה מתרוקן
התרוקנות חיובית כזאת. בנימין שבילי היה אומר שהשירה היא נסיכה והפרוזה היא שפחה. אני לא יודעת אם להסכים או לא. הוא היה אומר שהוא מחכה שהשירה תבוא אליו. זה מזכיר לי הרצאה של רב אחד על קבלה בשם יובל שאמר שאתה צריך להפוך את עצמך להיכל, ואז אלוהים יורד וממלא אותך. זה מזכיר לי שפעם היה כאן, מזמן איזה בלוגיסט בשם אנג'לו שהתכתבתי איתו והוא נעלם. הוא התעסק עם מלאכים.
ועכשיו עולה לי בראש ספר, ספר שירה יפה עם צילומי מלאכים כמו הצילום של הפסל שיש לי בחדר השינה, של קופידון ופסיכה. ראיתי את הפסל הזה פעם במוזיאון הלובר ואני, שהייתי רגילה לראות את הצילום, נפעמתי מתלת המימדיות שלו וגיליתי את אשפת החיצים של קופידון על גבו.
ועוד תמונה אחת שחרת הזיכרון בגלל צילום, שלי עם שלוש מוזות מפוסלות, בעצם הן היו גרציות, גרציות באות תמיד בשלשות, ואני עם פרצוף חמור סבר וחמוץ וחולצה אדומה. אני כבר לא זוכרת על מה כעסתי. איך לעזאזל אתה יכול לכעוס כשאתה בפריז? אולי אם אתה עם ההורים שלך אתה יכול לכעוס.
ועכשיו אני קוראת ספר של ריצ'רד פיינמן המשעשע שחייו בחלקם הם עצובים. היו עצובים, כלומר.
והייתי רוצה עוד, כלומר. שי איבד את השעון שלו ולא הבין איך אדם בלי שעונו יכול. הוא, שלא מוריד את השעון אף פעם, אפילו לא בשנתו. רוצה לספור את הדקות שבחלומות
ואני כותבת את כל זה כי השעון מציק לי. אני מסירה אותו. הלוואי והייתי יכולה להסיר גם את השעון הפנימי, אלא שאז לא הייתי יכולה לחיות בעולם הזה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
