מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2004
מחברת סגולה
יום שישי אחר הצהריים. אני בחברת חתולתי פ' וברי סחרוף ברקע, מצוננת ומוקפת בטישואים. לידי מונח ספרה של סימון דה-בובואר אותו אני קוראת לתיזה שלי.
מרגישה כאילו רק עכשיו אני מתחילה. אין ספק שהתנאים הללו שונים לחלוטין מאלה של ישיבה מול המסך בעבודה. אז קודם כל, דוגמית מהמשורר האהוב עלי, אותה הבטחתי כבר מזמן לעמית המכשף:
רבי נתן נעמירוב הלכתי ליער
השלכתי נשמתי על העצים ואבנים שברתי את לבי
צעקתי אל הצפורים ותולעים השלכתי את בטני לעשבים ולעלים
חטפתי החמה המדממת אל עיני הוגה בין כוכבים צעקתי
אהובים עלינו נאמר שקדנו ונהיה כצפורים תועים על גג
צורחים פורחים אל אלהים שלום לך אהובי נתן
שלום ממרחקים לך, נעמירוב נתן
(בנימין שבילי)
שבילי הוא ההשראה שלי.
"הנה אני מתחילה" - ספר שכתבה לאחרונה יהודית קציר. נזכרתי בו כי כתבתי קודם את המשפט "עכשיו אני מתחילה" שזה משפט קלאסי של התחלת יומנים (ר' ערך יומנה של אנה פרנק).
לא רבות יוצא לי כך להתבודד עם עצמי בביתי. כמו מין אינקובציה של כל התהליכים, האצה שלהם, דחיסה.
עד השעה הזאת בערב בה אתה מתחיל להתגעגע לאנושות ולחייג אליה.
ויש גם את מכתבי אל ש', אותו אני רואה מדי פעם באוניברסיטה, מזהה את גבו ובורחת יחד עם חברתי המבינה עניין קולטת במהירות.
ברי פורט על מיתריו, יש הרגעים האלה בהם אתה מקשיב הקשבה מלאה פתאום ומתמלא עונג. ומיתריו פורטים בי תמונות תל אביביות, מעטות שיש לי בראש כחיפאית.
פורים. היום. עקב הבידוד לא מימשתי את רצוני לראות ילדים מחופשים בדרכם לבית הספר.
מוזר איך שלפעמים חג נספג באויר, בזמן.
עוד רגע בחיים, מחשבה שעוברת בי. כשאעתיק את הכל למחשב יהיה זה כבר רגע אחר. שיהיו בו אנרגיות אחרות, מהירות, סוררות יותר. מין כפל-זמן שכזה.
אני מחכה לאהבה הגדולה של חיי, אי שם מעבר לפינה, אולי קרוב ואולי רחוק. לפעמים אני חושבת שאולי לא תבוא.
אני חושבת שיש בי משהו שונה מאחרים כאן, בבלוגיאדה, אבל נדמה שיש הכל. בעולם הזה.
נזכרתי פתאום ביומנה של אתי הילסום שפורסם לא מזמן, ושיש בו משהו כל כך לא שיווקי אבל כל כך עמוק ורוחני. נבהלתי. מודה. מהעולם האלקטרוני שבו אתה רק אור קטן מרצד בתוך אוטוסטרדה שיוצרת פסי אור מהירים. חשבתי שלא אשרוד בתוך הדבר הזה ואז החלטתי לא לוותר. אני יהירה. אבל נבהלתי מהכישרונות הכל כך רבים שיש כאן. אולי אני לא כל כך מיוחדת כמו שנדמה לי. איך לשווק את עצמי. איך להשתנות. חמש ורבע. נכנסה כבר בטח השבת כמו גלימה מלכותית על העיר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
