 כינוי:
בת: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2004
כבר מאוחר
מכל הבחינות. גם ארבע בבוקר וגם כבר ה-20 לחודש. חיפשתי את העט שלי בכל החדר ולא מצאתי. נורא טיפשי. אתה מת לכתוב וכל מה שאפשר למצוא זה עטים נמרחים שמשאירים איזו דביקות לא נעימה על היד.
תצחקו תצחקו, אבל עט נכון זה דבר נורא חשוב.
רוב העטים הם מגבילים, ולא מהירים מספיק.
אז עכשיו לילה או בוקר כאמור, יום שישי, חזרתי מבילוי עם חברים טובים (וזה בשבילך, אנג'לוס) שאפשר להתכרבל איתם מול הטלויזיה. ואני חולה במחלה משונה, הבלוטות שלי נפוחות וכואבות ואני צריכה לכתוב את הצעת התיזה שלי. אבל נכנעתי. החלטתי שאני חולה ומסכנה ושמגיע לי לנוח, וזה הרגיע אותי קצת אחרי השבוע הלא כל כך סימפטי שהיה.
נשימה עמוקה. החיים זורמים, זורמים בלי להרגיש.
אני אוהבת את השעות האלה, הרדיו מנגן בלי כמעט הפסקות לפרסומות. ויש מין שקט כזה, כמו פסק זמן למחשבה.
קראתי את שבילי, האחד והיחיד, אחד מספריו דוקא על מסעות בעולם. חשבתי שמאז שהכרתי אותו התקדמתי או אתקדם, אבל אני כנראה בן אדם של משורר אחד. טוב, אולי לא אחד, יש עוד כמה טובים, אבל רק איתו זה בית. אפילו לא ברור למה בדיוק. אותה קבוצת נשמות, כנראה. מזכיר לי את האור, אותו האור האבוד. אני קוראת אותו ובא לי לקרוא לו לתוך הספר, "הי, אני כאן, אני כאן" אבל אני יודעת ששבילי הוא מסוג המחפשים שימשיכו לחפש לעד, זה לא עניין של למצוא. "אני הנוסע המאוהב" - מאוהב במסע עצמו.
אני מרגישה שאני נאחזת בו ולא מצליחה לגעת בעצמי, מפחדת מהריקנות שאולי יש שם. רוצה להיות משהו אחר, מישהו אחר.
לפעמים נדמה לי שאני בנויה מאוסף של ציטוטים של אחרים.
החתולה שלי באה לבקר. אני כבר מכירה אותה כל כך טוב ויודעת שכשאלטף אותה היא תנסה לנשוך אותי. עבר לי בראש היום שאני חייבת בגדול למשפחת החתולים. ואיזה חברה היא. למרות הנשיכות והשריטות שלה. וזה שהיא קופצת עלי לפעמים דוקא כשאני מחליטה ללכת לישון (זה קרה היום).
הזמן הזורם הזה. אנחנו כל הזמן מוטרדים מכל מיני זוטות שאחר כך נשכחות לגמרי. למדתי את זה כבר. לפעמים אני כבר מזהה אפילו את הזוטות האלה שהן במיוחד מעצבנות ויודעת שאלה ייעלמו הכי מהר.
התגעגעתי ללהישפך על הנייר, זה מצריך אומץ ובא לי פתאום להיזרק, לא משנה מה:
אז הנה, מה יש כבר לומר, בסך הכל בן אדם אחד בחיים האלה, עם תקלות החשמל ועם כל התקלות בכלל...אוהבת ושונאת, מבשלת לעצמי לפעמים, פתיתים, שאני מאוד אוהבת, וגם שעועית צהובה. בעגבניות.
כמו שחברתי ש' לימדה אותי, בין שאר הדבירם המופלאים שלימדה. ומתגעגעת לאיזה אחר אהוב שלא בא. ונמאס לי כבר להיות בודדה ולישון לבד על הפליס הצהוב שלי, אבל אולי זה מה שצריך להיות עכשיו. והרדיו אמר עכשיו שמרווין גיי הוא זה ששר כל הזמן. אלבומו הקלאסי של מרווין גיי. בלוג עם מוסיקה, כרגיל אצלי. ואני מוסרת ד"ש לכל אלה שהחליפו עמי מלים, עמית המכשף וחצי אי וגם אמא וכולם, אשנים שיכולים להיות כמעט כל אחד אבל לא. ותוהה מה גורם להם לעשות את הקפיצה הענקית הזאת, לעמוד מול המסך ולכתוב את עצמם ולבחור תמונה ולהגיד לעולם שהם קיימים.
נשימה. קטע ארוך. לא נגמר לי. כבר ארבע וחצי, פתאום עברה במוחי מחשבה על מישהו יקר ואני לא מצליחה להיאחז במי הוא. הכל חולף כל כך מהר...
מזמן כל כך לא ציירתי. יש איזה געגוע לאחיזה במכחול והקביעה מרגע לרגע על הנייר.
כואב לי נורא בבלוטה השמאלית שבגרון. מעניין מה יקרה כשאעביר את כל זה למחשב. אני מקווה שעדיין אחיה. אני מקווה. זה מפחיד אותי קצת. לפעמים אני קצת נכנסת להפחדות עצמיות שכאלה. מחשבות שאתה לא כל כך רוצה לחשוב אותן אבל הן מתפלקות לך ואי אפשר להחזיר אותן. אוי, זה לא כל כך טוב מה שקורה עכשיו. טוב, אז די, אולי ההיזרקות הזאת לא טובה לי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
