 כינוי:
בת: 48 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2004
וידוי
וידוי / נתן אלתרמן
מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתים ושתים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל לחם ומים אלי תחזור.
בענינו המר, בעבור אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפי הקרות רעדו משמחה;
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך
כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת,
באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה אות באות
ההמשך של השיר הזה ממש מזעזע, אז יסלח לי אלתרמן, אבל הורדתי אותו...
טיילתי במרכז הכרמל לאוורור קליל מהמחשב, והשיר הזה התנגן לי כל הזמן בראש. והוא מזכיר לי מערכת יחסים מאוד מסויימת, וחשבתי לשים כאן משהו שכתבתי פעם: (זה קצת ארוך)
ובכן, החלטתי להתחיל עם זה. חשבתי, האמת, שאחכה עם זה כמה ימים ואבחר נושא הולם. אבל המלים התחילו מתרוצצות בראש, הן שמעו שיש להן מקום, אליו הן יכולות להישפך, וזהו, מאוחר מדי. היה לי קשה לחשוב על נושא. אירוע קשה שקרה. זה באמת לא היה קל לחשוב כי חשבתי שהחיים שלי די קלים בסך הכל. ובסופו של דבר חשבתי על שי. שוב שי. חשבתי שהנושא הזה כבר מוצה. אבל לא, הוא חזר אלי ולא הרפה. וחשבתי שתמיד יהיה לי מה לכתוב על שי וגם על זה שאולי כבר נגמר לי מה להרגיש כלפיו ומה לחשוב, וגם קצת שאולי זה מסוכן להיכנס לזה שוב, וגם שאולי הגיע הזמן לנקות את הקדרה. שאולי זה זמן לחשבון נפש רציני. או לפחות…לא יודעת, הסתכלות נוספת (ואחרונה?) על הדברים.
אז מה יש לי לכתוב? איך מתחילים? אני כל הזמן חושבת שצריך קודם כל לשמור את הקובץ, שלא יימחק, אבל לא יודעת אם זה לפי החוקים. החלטתי לתת לקובץ שם במהרה.
ושוב אני תקועה? ממה להתחיל? אני שמה לב בעיקר לכאב הגב שלי כרגע. איכשהו, פתאום אני מרגישה לחוצה. כאילו אסור לי לעצור ולחשוב. זה באמת מלחיץ קצת. אז אני אתחיל מהסוף, אולי, מאיך שהוא נסע. מהיום האחרון שבו ראיתי את שי. עזרתי לו באותו יום, בכל מיני סידורים אחרונים לקראת הנסיעה. כל הזמן תקוע לי בראש שהוא כיבס את הבגדים והם לא הספיקו להתייבש, והוא הכניס אותם לתיק רטובים. והפכתי פתאום לפולניה ולחצתי עליו שיקנה חגורה לכסף, כדי שלא ישדדו אותו חס וחלילה. והמוכרת, הגברת, בחנות הסתכלה על שנינו והיתה נחמדה כזאת. אני לא זוכרת בעצם עליה שום דבר, רק שהיה מוזר להיות פתאום בחנות ביחד ולקנות חגורה, כיס נסתר, לכסף, שנינו הרגשנו בזה, ואחר כך הלכנו ברחוב נורדאו והיה שם חלפן כספים ושי קנה דולרים, אני זוכרת שמשום מה לא היו דולרים בשום מקום, הם נגמרו בבנקים, ולכן הלכנו למקום ההוא. מוזר, לא חשבתי על הרגע הזה עד עכשיו. אחר כך הלכנו אליו הביתה וסיימנו לארוז ולהעיף כל מיני דברים, ובעיקר להעביר אליי הביתה שקים גדולים מלאים בחפצים חסרי ערך, שאבי, הבעל של טליה, יבוא אחר כך ויקח. מוקדם יותר שי העביר אלי את המחשב ואת המערכת ואמר בקול מצחיק שעשיתי עסקה טובה. אני זוכרת שזה בעיקר הטריד אותי ולא שיעשע כל כך, בעיקר כי באותו יום עטפתי את השולחן שלי במין נייר עיתון, נמאס עלי נורא הצבע התכול שלו עם הפורמייקה, והמחשב קרע מעט את הנייר. זה היה צפוי. ומלבד זאת החדר שלי נראה פתאום כאוטי מאוד, ולא היה זמן לסדר את כל החוטים המסובכים של המערכת ושל המחשב ולסדר מייד את כל החיים שלי בחזרה. במקום זה היינו צריכים ללכת למסור את המזוודות, נסענו עם האוטו שלי לסניף שליד מרכז הקונגרסים ועמדנו בתור. ושוב היינו בסיטואציה מוזרה ולא מוכרת. והפקידה שאלה אם הוא נוסע לבד, והוא אמר שכן, והיא שאלה אם הוא סטודנט, והוא שוב ענה שכן. וחשבתי על זה, מוזר, גם זו נקודה שנתקעת ככה במוח. "במוח" אני חושבת על איך שהוא אומר את המילה הזאת במבטא רוסי. הוא לא רוסי, אני חייבת לציין, משום מה חייבת להתייחס פתאום אל הקהל שלי, מוזר מאוד באמת. אבל בכל אופן איפה היינו. אז מסרנו את המזוודות וסוף סוף הרגשנו שאין יותר מה לעשות ונותר רק להתכונן לעצב הגדול שעומד לבוא. וישבנו אצלי במטבח ואכלנו ארוחת ערב, ואני זוכרת איך החביתה נתקעה לי בגרון, הרגשתי נורא, שאני ממש לא יכולה להגיד כלום, והוא גם. היתה מועקה באויר וחיכינו כבר לנסוע לשדה התעופה. שבועות לפני כן הוא ביקש ממני שאקח אותו, ואני התלבטתי, לא ידעתי איך אעמוד בזה, וחשבתי בעיקר על הדברים הטכניים, (נתקעתי פתאום בבהייה באוויר) אבל בסוף, אחרי הרבה זמן, הסכמתי. הוא נסע לפני כן לאוקראינה, פתאום אני חושבת שלא בא לי לספר את זה פתאום, את העניין של אוקראינה, לא יודעת למה, לא עכשיו. הוא חזר מאוקראינה לבוש בחולצה לבנה שכתוב עליה סי קיי וואן. ולא התחבקנו ולא התנשקנו, סתם ישבנו קפואים אחד מול השני בקפיטריה של האודיטוריום, והוא היה מוזר וגם אני, ושאלתי את עצמי למה אני לא מחבקת אותו, אבל אי אפשר היה פשוט. ומישהו עכשיו נכנס הביתה ואני מקווה שלא יפריעו לי. זו השותפה שלי שעכשיו אמרה שלום לחלל האוויר שלא ענה לה. ורק התקתוק של המקלדת נשמע. קשה לי להתרכז. היא תכף בוודאי תיכנס והאמת שחבל לי על הדקות היקרות כי אני דוקא רוצה לספר פתאום, מאוד.
אז נסענו בסופו של דבר לשדה התעופה. ואני זוכרת אותו יושב לידי באוטו של אבא שלי, לבוש בשרוואל סגול, רזה כתמיד, הסתכלתי עליו וכל כך אהבתי אותו, והוא גם אהב אותי, כך נדמה לי. בדרך עצרנו לפיפי באיזה תחנת דלק. והמשכנו. ואז הגענו (עכשיו השותפה שלי נכנסה לחדר ואמרה מילה אחת, "נפרדנו", ואני אמרתי לה שאני לא יכולה, עוד חצי דקה, בבקשה, וכואב לי קצת הלב שאני לא יכולה להגיד לה מייד שאני פשוט לא יכולה עכשיו, ומוזר שדוקא עכשיו הם נפרדו, בדיוק כשאני מספרת את הסיפור הזה). תמיד יש אנרגיות באויר מקביליות כאלה. ועכשיו אני מסתכלת כל הזמן על השעון ומתקשה לחזור למחשבות. אבל בכל זאת אני אחזור, כדי לסיים את הפרק הזה לפחות, שנגמר בדמעות ובלב מכווץ, והיינו שם בשדה התעופה, והתקשיתי ממש להאמין שאני אחזור משם לבדי, (המחשבות משוטטות שוב אל אדוה ואל הכאב שהיא בטח מרגישה עכשיו ועל זה שהיא אולי נפגעה ואולי היא תכעס עליי אחר כך) ואז חיפשנו מקום לשבת בו וישבנו ביטבתה ושתינו קפה, קפה אחרון, הדמעות חנקו לי את הגרון, ולא רציתי לסיים את הקפה, שתיתי אותו לאט והרגשתי שאם אני אגמור אותו הכל ייגמר. ובאמת בשלב מסויים היה צריך ללכת, וקמנו והלכנו אל השער, ושם נדמה לי התנשקנו (כנראה) והוא הלך ואני הלכתי ולא הבטתי לאחור או שדוקא כן, וכשהוא נעלם הלכתי החוצה והפעם באמת לא הבטתי לאחור, והרגשתי איך הבכי עולה ותיכף מתפרץ כמו שאני מתפרצת דרך דלת שער שדה התעופה, בדרך אל המכונית שלי, לבד לגמרי הפעם, והרגשתי גם סוג מסויים של עונג בתוך כל הכאב הזה, ואחר כך נסעתי לתל אביב ושמעתי את אהוד בנאי בתוך הלילה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
