 כינוי:
בת: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2004
 סיפור שהבטחתי לפמה
טוב, אז בעיקרון זה סיפור של סופר שאני אוהבת במיוחד, הארוקי מוראקאמי שמו, אותו גיליתי סתם ככה בטעות, כשפתחתי את ספר הסיפורים שלו בדיוק בסיפור הזה.
ביקרתי אצל פמה לאחרונה, ונזכרתי בו.
אז זה בשבילך:
בראותי בחורה 100% מושלמת בבוקר אחד יפה של אפריל
בבוקר אחד יפה של אפריל, ברחוב צדדי צר בשכונת הרג'וקו היוקרתית שבטוקיו, עוברת לידי בחורה 100% מושלמת.
האמת, היא לא מי יודע מה יפה. היא לא בולטת משום בחינה. בגדים לא משהו מיוחד. השיער מאחור עדיין קצת פרוע מן השינה. היא גם לא צעירה - נראית כמעט בת שלושים, אפילו לא בדיוק נחשבת "בחורה". ובכל זאת אני יודע כבר ממרחק של חמישים מטר: הבחורה הזאת 100% מושלמת בשבילי. ברגע שאני רואה אותה, מתגלגל אצלי רעם בחזה, והפה שלי יבש כמו מדבר.
אולי גם לך יש טיפוס מסויים של בחורות שאתה מעדיף - אחת עם קרסוליים דקים, נגיד, או עם עיניים גדולות, או אצבעות ענוגות, או שאתה נמשך בלי שום סיבה הגיונית לבחורות שאוכלות לאט. לי יש את ההעדפות שלי, כמובן. לפעמים כשאני במסעדה אני תופס את עצמי נועץ מבטים בבחורה מהשולחן שלידי כי צורת האף שלה מוצאת חן בעיני.
אבל אף אחד לא יכול לדרוש מבחורה 100% מושלמת בשבילו שהיא תתאים לאיזה טיפוס קבוע מראש. עם כל זה שאני אוהב אפים, אני לא מצליח להיזכר עכשיו בצורת האף שלה, או אפילו אם היה לה בכלל אף. כל מה שאני מצליח לזכור בוודאות זה שהיא לא היתה ממש יפהפייה. זה מוזר.
"אתמול ברחוב עברה לידי בחורה 100% מושלמת", אני מספר למישהו.
"כן?" הוא אומר. "יפה?"
"לא ממש."
"אז הטיפוס שאתה מעדיף?"
"אני לא יודע. אני לא מצליח לזכור שום דבר ממנה - לא צורת העיניים ולא גודל השדיים".
"מוזר".
"כן, מוזר".
"אז בכל אופן," הוא אומר, והוא כבר משועמם, "מה עשית? התחלת לדבר? עקבת אחריה?"
"לא, היא רק עברה לידי ברחוב."
היא הלכה ממזרח למערב, ואני ממערב למזרח, בבוקר יפה להפליא של חודש אפריל.
הלוואי שהייתי יכול לדבר איתה. חצי שעה היתה מספיקה: רק לשאול אותה כמה פרטים עליה, לספר לה על עצמי, וגם - מה שבאמת הייתי רוצה לעשות - להסביר לה איך גרמו תהפוכות הגורל שנעבור זה על פני זה ברחוב צדדי בהרג'וקו בבוקר אפריל יפה בשנת 1981. זהו סיפור שמוכרח להיות מלא וגדוש בסודות חמימים, כמו שעון עתיק שנבנה בימים שהעולם היה שלו ורענן.
אחרי השיחה היינו אוכלים ארוחת צהריים באיזה מקום, רואים אולי סרט של וודי אלן, נכנסים לבר של בית-מלון לאיזה קוקטייל. עם קצת מזל, היינו יכולים להגיע בסוף למיטה.
האפשרות הזאת מקישה על דלת ליבי.
עכשיו כבר הצטמצם המרחק בינינו לחמישה עשר מטרים.
איך לגשת אליה? מה להגיד לה?
"בוקר טוב לך. היית מוכנה אולי להקדיש לי חצי שעה לשיחה קצרה?"
מגוחך. אשמע כמו סוכן ביטוח.
"סליחה, אבל אולי את יודעת אם יש כאן בסביבה מכבסה שפתוחה כל הלילה?"
לא, גם זה מגוחך. קודם כל, כי אני לא סוחב שום כביסה. מי יקנה סיפור כזה?
אולי האמת הפשוטה תספיק. "בוקר טוב. את בחורה 100% מושלמת בשבילי."
לא, היא לא תאמין לי. וגם אם תאמין, אולי לא תרצה לדבר איתי. מצטערת, היא עלולה לומר, אולי בחורה 100% מושלמת בשבילך, אבל אתה לא בחור 100% מושלם בשבילי. זה יכול לקרות. ואם אמצא את עצמי במצב הזה, אני בטח אתפרק לגורמים. לעולם לא אתגבר על ההלם. אני בן שלושים ושתיים, והגיל עושה את שלו.
דרכינו מצטלבות ליד חנות פרחים. חשרה קטנה של אוויר חם נוגעת בעורי. האספלט רטוב, ואני חש בניחוח ורדים. אין לי אומץ להתחיל לדבר איתה. היא לובשת סוודר לבן, ובידה הימנית היא מחזיקה מעטפה לבנה וחלקה שחסר לה רק בול. אז זהו: היא כתבה מכתב למישהו, אולי בילתה את כל הלילה בכתיבה, אם לשפוט לפי המבט המנומנם שבעיניה.
ייתכן שהמעטפה הזאת מכילה את כל הסודות שהיו לה אי-פעם.
אני פוסע עוד כמה פסיעות ופונה לאחור: היא כבר נבלעה בתוך ההמון.
עכשיו, כמובן, אני יודע בדיוק מה הייתי צריך להגיד לה. אבל זה בטח היה נאום ארוך, ארוך בהרבה מכדי להעביר אותו כמו שצריך.
הרעיונות שצצים במוחי הם אף פעם לא מאוד מעשיים.
נו, טוב. זה בטח היה מתחיל ב"היה היו פעם" ונגמר ב"סיפור עצוב, את לא חושבת?"
היה היו פעם נער ונערה. הנער היה בן שמונה עשרה והנערה בת שש עשרה. הוא לא היה נאה במיוחד והיא לא היתה יוצאת דופן ביופיה.
הם לא היו אלא נער רגיל, בודד, ונערה רגילה, בודדה, כמו כולם. אבל הם האמינו בכל לבם שאי-שם בעולם קיימים בשבילם נער 100% מושלם ונערה 100% מושלמת. כן, הם האמינו בנס. והנס הזה באמת קרה.
יום אחד פגשו השניים זה בזה בפינת רחוב.
"מדהים," אמר הנער. "כל החיים אני מחפש אותך. את אולי לא תאמיני לי, אבל את נערה 100% מושלמת בשבילי."
"ואתה," אמרה לו, "אתה נער 100% מושלם בשבילי, בדיוק כפי שדמיינתי לי אותך עד הפרט האחרון. זה כמו חלום."
ושניהם התיישבו על ספסל בגן ציבורי, החזיקו ידיים ושוחחו ביניהם שעות על שעות. הם לא היו בודדים עוד. כל אחד מהם מצא באחר בן זוג 100% מושלם בשבילו. כמה נפלא למצוא באחר בן זוג 100% מושלם בשבילך. זהו נס, נס קוסמי.
אבל בשעה שישבו ושוחחו, התחיל איזה נבט זעיר-זעיר של ספק להכות שורש בלבותיהם: האם באמת זה בסדר שחלומות יתגשמו בקלות שכזאת?
לכן, כשחלה לרגע הפוגה בשיחתם, אמר הנער לנערה:"בואי נבחן את עצמנו - רק פעם אחת. אם אנחנו באמת זוג 100% מושלם, הרי ללא ספק ניפגש שוב אי שם ביום מן הימים. וכשזה יקרה, ונדע שאנחנו באמת זוג 100% מושלם, נתחתן מיד בו במקום. מה דעתך?"
"כן" אמרה היא, "זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות".
וכך הם נפרדו. היא פנתה מזרחה, והוא מערבה.
אלא שהמבחן שקיבלו עליהם היה מיותר לגמרי. הם כלל לא היו צריכים להעלות את הרעיון הזה, כי הם באמת ובתמים היו זוג 100% מושלם, ונס הוא שנפגשו בכלל. אבל הם היו צעירים מכדי לדעת את זה.
וכך החלו גליו הקרים והאדישים של הגורל לטלטל אותם בלי רחמים.
חורף אחד חלו שניהם, גם הנער וגם הנערה, בשפעת הנוראה של העונה, ואחרי שפרפרו שבועות בין חיים ומוות, נמחק כל העבר מזכרונם. כשהתעוררו, היו ראשיהם ריקים כאותה קופת חיסכון של ד.ה. לורנס הצעיר.
אבל שניהם היו צעירים מוכשרים ושאפתניים, ובמאמצים בלתי נלאים הצליחו להקנות לעצמם שוב את הידיעות ואת הרגשות שאבדו להם, וכך יכלו לחזור ולהשתלב השתלבות מלאה בחברה. השבח לאל, הם היו לאזרחים הגונים היודעים איך לעבור מקו אחד למשנהו ברכבת התחתית, ומסוגלים בהחלט לשלוח מכתב רשום בדואר. ואפילו התנסו שוב באהבה, לעתים עד כדי 75% ואפילו 80% של אהבה.
הזמן חלף במהירות מדהימה, והנה הנער כבר בחור בן שלושים ושתיים והנערה בחורה בת שלושים.
בבוקר אחד יפה של אפריל פסע לו הבחור ממערב למזרח כדי למצוא ספל קפה להתחיל בו את יומו, והבחורה, שהתכוונה לשלוח מכתב רשום, פסעה באותה שעה ממזרח למערב, שניהם באותו רחוב צר בשכונת הרג'וקו שבטוקיו. הם עברו זה על פני זה ממש באמצע הרחוב. לרגע קט התהבהב בלבותיהם ניצוץ עמום של זיכרונותיהם האבודים. כל אחד מהם הרגיש ברעם מתגלגל אצלו בחזה. והם ידעו:
היא בחורה 100% מושלמת בשבילי.
הוא בחור 100% מושלם בשבילי.
אבל גחלת הזכרונות היתה חלשה מדי, ומחשבותיהם כבר חסרו את הבהירות שהיתה להן לפני ארבע עשרה שנה. בלי מלה עברו זה על פני זה ונבלעו בתוך ההמון. לנצח.
סיפור עצוב, את לא חושבת?
כן, זהו זה. זה מה שהייתי צריך להגיד לה.
פמה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
