מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
היסטוריית השירה שלי
תמיד אהבתי לשיר. הייתי ילדה שיודעת את המלים לכל השירים העבריים בעל פה.
ולאורך כל היסודי תמיד שרתי בבית הספר את השירים ביום ירושלים, ימי זיכרון ומסיבות סיום.
כשהייתי בחטיבה, הייתי באיזו חבורת זמר נוראית, ואז מישהי מהחבורה הזו סיפרה לי על המקהלה של הקונסרבטוריון, והמליצה לי ללכת לשם.
כשהגעתי לשם הייתי בהלם. הם שרו את המיסה בסי מינור של באך. ואני - לא ידעתי לקרוא תוים ואפילו לא ידעתי מאיזה כיוון להסתכל על הדף, ובטח שלא למצוא את השורה שממנה אני אמורה לשיר. לא ידעתי איך להשתלב.
זה היה המפגש הראשון שלי עם מוסיקה קלאסית, כי בבית שלי לא ממש שמעו.
אחרי המפגש השארתי למנצח הודעה במשיבון, שלא אוכל להגיע יותר, ותודה.
הוא חזר אלי ואמר לי משהו בסגנון "אנחנו לא מופיעים בעוד שבוע".
זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה.
לאט לאט למדתי לשיר מוסיקה קלאסית ולהתאהב בה. רומנטית, מודרנית, עתיקה...בלטינית, איטלקית, אנגלית, צרפתית, הונגרית, צ'כית ואפילו פינית.
אחותי הצטרפה גם היא למקהלה - היא למעשה היתה יותר "זמרת" ממני, למדה פיתוח קול והיום היא עומדת לסיים את לימודיה באקדמיה למוסיקה.
יש משהו בלשיר את המוסיקה ההומופונית (של כמה קולות משולבים) שגורם להתרוממות נפש, לחוויה רוחנית עילאית. והאהוב עלי ביותר הוא באך, כמובן, שמשלב את הקולות בגאוניות מדהימה.
לא עזבתי את המקהלה, ולמרות שהתגייסתי לצבא (ומדובר במקהלת נוער) שבתי אליה. שרנו במקומות מיוחדים, ובמיוחד זכור לי מיני "קונצרט" שעשינו לעצמנו במערות בבית שערים. עד היום כשאני מטיילת ומגיעה למקומות מהדהדים אני חייבת לשיר, גם אם זה מביך משהו ("בואו, בואו! יש פה מוסיקה!").
היום אני שרה במקהלה אחרת, בעיקר מדריגלים עתיקים ומוסיקה מודרנית. אני לומדת פיתוח קול. הקושי העיקרי שלי היום הוא לעמוד מול קהל בשירת סולו, זה האתגר העכשווי.
לאורך השנים, כששרתי במקהלה הראשונה, לא ידעתי סולפז' (קריאת תווים) ולמדתי בעיקר מזיכרון. פיתחתי ככה שמיעה מוסיקלית לא רעה, אבל כשלמדתי כבר מוסיקה סוף סוף, לפני כמה זמן גיליתי שנותר לי איזה הרגל מגונה להתעלם קצת מכל עניין הקצב. אני תמיד מתעצלת לספור, ותמיד צוחקת על זה עם זו שעומדת לידי במקהלה. בכל זאת הזמן הזה שבו נאלצתי לסמוך בעיקר על הזיכרון פעל את פעולתו, ואני לומדת יצירות מאוד מהר יחסית.
זהו, זה מוקדש בעיקר למנוי וגמור, שביקש פירוט.
ואת כל זה כתבתי בעיקר כדי להתחמק מללכת להתאמן...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
