מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
קונצרט
היום אני רוצה דוקא להקפיד על המלים. הרגשתי שבפוסט האחרון שלי השמטתי יותר מדי מהן. היו שם הרבה דברים שהיו אצלי בראש ושלא עברו אל "הדף".
הייתי אתמול באירוע מוסיקלי באבו גוש קרוב לירושלים, מפגש מקהלות של יום שלם, במהלכו עבדנו על שני קונצרטים. האחד היה מוקדש לגיל אלדמע והיה איכס, ובסופו של דבר אכן המקהלה שלי הבריזה ממנו הברזה קבוצתית ועליזה, ותחת זאת ישבנו מול הנוף הירושלמי הבהיר והפרוש, צחקנו, דיברנו על חתולים והקשבנו למואזין (הטנור אותו אנחנו כל כך מחפשים) שקולו עלה מן הואדי.
לפעמים אני שמחה שגוררים אותי לכל מיני מקומות. יש לי נטייה להידבק לבית יותר מדי, למרות שעמוק בנפש אני בכל זאת קשתית וזקוקה לנדודים ולהשראות חדשות. אז ברור שקיטרתי בהתחלה על זה שצריך ללכת ליום הזה, ועוד הייתי לאחר לילה לבן ללא שינה, אבל בסופו של דבר היה די נפלא.
הקונצרט השני שאליו התכוננו במהלך היום כלל כמה יצירות מופלאות. הקטע הראשון היה "שלום עליכם" של סתר, אותו ביצענו (המקהלה שלנו ועוד מקהלה) עם זמר האופרה ג'יימס באומן (קונטרה טנור כמדומני), שנראה היה שתוי למדיי והתבדח עם המנצח סטנלי ספרבר, שניצח על כל האירוע. למרות היותו שמח ועולץ כל כך הוא הצליח לשיר את חלקו באופן רך ורוחני להפליא.
היה עוד חלק, שבו ניגן סולן קלרינט נפלא (פרטים יעודכנו בהמשך, אין לי כאן את התוכנייה). ישבתי בשורה הראשונה, מתחת לאף שלו. היתה תזמורת של קמפוס אונ' תל אביב, המנצחת היתה בחורה צעירה למדיי, יפה ורצינית בשם טליה אילן. הסתכלתי על החליפה שלבשה שהיתה מגוהצת, הסתכלתי על עיניה הכחולות שראיתי אותן בכל פעם שפנתה לסולן והנידה בראשה לסמן לו לנגן.
התרגשתי נורא. כל הקונצרט היה בכנסיה מהדהדת עם ציורים על התקרה. מעל הבמה היתה תקרה בצורת כיפה.
ואז היה החלק שלו התכוננו כל היום - כל המקהלות, שהיוו בעצם את הקהל, שרו יחד את האווה ורום קורפוס של מוצארט ומיסה של שוברט (פרטים יעודכנו, כאמור). היינו למעשה כמה מאות אנשים, כולם זמרים (חלקם טובים יותר וחלקם פחות) שעומדים עם תווים ושרים. היה קשה לנצח על הדבר הזה, וסטנלי הזיע בטירוף, תוך כדי שהוא מתבדח איתנו ובעיקר אומר לנו לשיר בשקט (מה שלא ממש הצליח). היו שלושה סולנים - סופרנית רוסייה ויפהפיה, שלבשה שמלה מפוארת, טנור ובאס מפוארים קצת פחות אך זמרים נפלאים (בעיקר הבאס).
התחושה של עמידה ושירה בין המון כזה היא תחושה מיוחדת במינה, מה גם שהיצירות האלה גם ככה מעיפות לך את הלב מהמקום בלי להתבלבל.
חשבתי שוב על זה שמוסיקה היא האמנות היחידה שקיימת ברגע נתון, היא קיימת רק ברגע הביצוע. וחשבתי על כך שלא יכול להיות שמה שהיה שם נעלם ומתפוגג, לא יכול להיות שדבר כזה לא ישפיע אנרגטית על המקום ששרנו בו. העוצמות היו כל כך גדולות, ההתרגשות והתרוממות הרוח מילאו את חלל הכנסייה ודמיינתי שימשיכו לשרות בה גם אחרי שנתקפל ונלך.
כשאני יושבת ומקשיבה לקונצרט, זה תמיד מעורר כל כך הרבה השראה, מתחילים להתרוצץ בראש רעיונות לציורים, צבעים מתנחשלים, אני מתמלאת בגל של אופטימיות ותקווה...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
