 כינוי:
בת: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2004
הנערה בחלון
אתמול הייתי נסיכה. נסיכה עצובה.
לבשתי חצאית. אולי בגלל זה.
מכל מקום, חשבתי על זה שנסיכות הן תמיד עצובות. נסיכות אמיתיות בכל אופן.
בהפסקת הצהרים שלי ישבתי ב'גרג' והמשכתי לקרוא את "החיים במשל"
שמתלווה אלי עכשיו לכל מקום ואנשים שואלים אותי אם זה התנ"ך כי הוא קטן כזה ונראה קצת כמו ספר תנ"ך. אבל הוא ספר ספריה. עם דפים צהובים שחלקם אפילו יוצאים מהמקום.
והגעתי לקטע הבא:
"כל אותה תקופה שמורה בזכרוני על רקע של גשם בחלון ורחובות בערפל. ואולם דבר אחד זכור לי ביחוד, זה דבר האהבה (אם ייתכן לנקוט מלה זו) שרחשתי לנערה אחת, אשר את פניה בלבד ראיתי, וגם אותם רק מבעד לערפל...יום אחד, בשבתי שחוח על רשימת בעלי זכות הבחירה לעיריית תל-אביב, נשאתי לפתע את עיני וראיתי פני נערה בתוך חלון הבית שמעבר לרחוב. אף כי לא יכולתי להבחין בדיוקן הפנים אלא במידה מועטה, ראיתי בבירור שהנערה מבטת בי, ודבר זה, אבל כמו-כן גם משהו בפנים עצמם, הרעיד את לבי. מקץ שעה ארוכה עדיין ראיתיה צופיה בי, ולמחרת שבתי וראיתיה כמו כן. אז נוצר בינינו איזה קשר טמיר.
עדיין לא היה בנפשי העוז לחפוץ לראותה ולהיראות בפניה, אבל נעשיתי שמח מעט. כמה מוזר ונפלא הדבר, הרהרתי, שיש לי אהובה. איש מבין הלבלרים הזקנים אינו חל ואינו חש מאומה, אבל הלוא זו עובדה שהיא מציצה בי מחלונה. היא הוגה בי, ואני יכול להגות בה.
לאט לאט גדל חשקי להפגש עמה ולדבר אליה. לא הרגשתי שום מחסור בדברים שעתיד הייתי לומר לה, זאת לא. הייתי מלא אותם, דיברתי אותם ביני לבין עצמי, יכולתי למלא בהם - אם לא ספר - על כל פנים חוברת, ומי יודע, ייתכן שמשהו מהם השתרבב, בלי משים, לתוך טפסי הבחירות של עירית תל-אביב. את אינך מכירה אותי (כך הייתי אומר) אבל אני הוא זה שהבטת בו מחלונך. אני הוא זה שרק את ראשו ראית מעבר לרחוב, במשרד הגדול, העצוב, השומם, האפור, בחברת הלבלרים הזקנים, בין הניירות. גם אני ראיתי, מבעד לזכוכית, לערפל, לגשם, אמנם רק את ראשך בלבד, את שערך השחור, את פניך החוורים, את צוארך הגבוה. ואף-על-פי-כן אני מכיר אותך היטב, אני מכיר אותך כולך, מכיר ויודע אותך מאז ומעולם. ואני אוהב אותך, באמת, אני אוהב אותך בכל בדידותי וחלומותי. ואני רוצה בך, אני רוצה לדבר איתך, ולהיות אתך, ולטייל אתך ולהתגאות בך נגד עם ועדה. ואני רוצה לצאת אתך לרחוב, ולשפת-הים, ולירקון, ולגן-החיות, ולככר מוגרבי. פעם ראיתי בסרט כיצד בחור ובחורה משתעשעים בגן החיות, כיצד הבחורה משתובבת וצוחקת וכיצד הבחור קונה לה בוטנים. ומאז לא חדלתי מהשתוקק לכך שאלך לגן-החיות עם נערה שלי. אף אני אקנה לך בוטנים, אקנה לך כל מה שלבך המתוק יחשק, נערה חיורת מסתורית שלי.
דברים כאלה הייתי אומר לה, ורבים אחרים, אילו היינו נפגשים.
יום אחד (זה היה מקץ שבוע לתחילת הפרשה) בראותי את פניה הצופים בי בחלון, קמתי, סלקתי את הניירות, לבשתי את מעילי וירדתי אל הרחוב. נעמדתי לעומת חלונה. חלפו רגעים ארוכים, ואני עמדתי וחכיתי. עדיין טרם העריב היום, והרחוב היה הומה וסואן. מטר דק מאוד טפטף.
כמה זמן עמדתי כך? אולי חצי שעה. חכיתי לה שתרד, אך היא לא ירדה, ואף את פניה לא ראיתי עוד בחלון. מה היתה סיבת הדבר? חשבתי וחשבתי, הרהורים שונים עלו במוחי. אולי כשראתני נתאכזבה ממני? אולי אף מלכתחילה אך צחקה לי? אולי היתה מרותקת לחדרה, אולי היתה חולה, או נכת-רגלים? אולי לא עמד לה עוז רוחה? חשבתי וחשבתי עד שירד הערב, ואז פניתי ללכת - דרך הרחובות הגשומים, העצובים, המוארים באורות-צבעונין, המשופעים בחלונות-ראוה, ההומים מהמון אדם זר - הביתה. הביתה?
מאז שוב לא נראתה הנערה בחלון, וחלום אהבתי נמוג כערפל יום הסתיו. עוד ימים רבים הייתי מתבונן - כל אימת שאירע לי להתהלך ברחוב ההוא - בפניהן של הנערות, מציץ בעיניהן, כמו מתוך תקוה לגלות באחת מהן את אהובתי הערפילית. לעתים הייתי שב, אנוס על-ידי כמיהתי הנעצבת, אל הרובע ההוא, ומשוטט שעות ארוכות בין הבנקים ובתי המלאכה, המוסכים, דוכני הירקות, סוכות חלפני-הכסף, חנויות האריגים, המסעדות, המספרות. וראיתי נשים רבות ונערות רבות, ומהן אמנם היו שחורות שיער וחוורות פנים ונטויות צואר, ומהן אמנם היו כאלה שעיניהן, בהביטי לתוכן, הביעו איזה דברים סתומים, ואולם אף אחת מהן, אף אחת מהן, אף אחת מהן לא היתה שלי."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
