 כינוי:
בת: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2004
שתהיי לי הסכין
אחד הספרים הכי אהובים עלי הוא "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן.
זה ספר שאני חוזרת אליו כל פעם מחדש. פעם חשבתי שהוא הציל אותי. אני כבר לא זוכרת למה חשבתי ככה. קניתי אותו לעצמי (אחרי שכבר קראתי אותו) ביום עיון של דויד גרוסמן וביקשתי ממנו חתימה. הסברתי לו שהספר הזה הציל אותי, וכשהוא שאל למה, אמרתי "כי פגשתי אותו ברגע הנכון". ודויד כתב לי בכריכה הפנימית "ליעל, שפגשה את הספר ברגע הנכון. בחברות, דויד גרוסמן, 6.3.02."
אבל לא על זה רציתי לדבר.
נזכרתי בו הפעם כי שכבתי במיטה ודמיינתי מישהו. מישהו שיש לי אליו קירבה רוחנית, כך נדמה לפחות, וזאת למרות שמעולם לא נפגשנו.
הספר הזה מדבר על מפגש בין שני אנשים. מפגש נפשי. שיכול להפוך גם לפיזי. והדיון הזה שבין הגוף לנפש והאם הנפש מכחידה את הגוף ולהיפך...והאם מפגש פיזי יכול להיות גם נפשי, עד העומק.
מעבר לזה, לי יש חולשה עזה למכתבים. כזאת אני.
בפתיח של הספר מופיע השיר הבא (של חזי לסקלי):
כשהמלה תהפך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המלה שממנה
נוצר -
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצִדי.
אני רוצה להעתיק לפה שני קטעים. הראשון, הוא זה שכבש אותי ביותר, איך שנפתח הספר:
"מרים,
את לא מכירה אותי, וכשאני כותב לך גם אני לא לגמרי מכיר את עצמי.
דוקא ניסיתי לא לכתוב, כבר יומיים אני מנסה, ועכשיו נשברתי.
ראיתי אותך שילשום בכנס המחזורים, לא ראית אותי כי עמדתי לגמרי בצד ואולי בנקודה עיוורת שלך. מישהו אמר את שמך, וכמה נערים קראו לך המורה, והיית עם גבר אחד גבוה, בעלך כנראה. זה כל מה שאני יודע עלייך, ואפילו זה קצת יותר מדי לי. אל תיבהלי - אני לא רוצה לפגוש אותך ולא להפריע לחיים הרגילים שלך, אבל הייתי רוצה שתסכימי לקבל ממני מכתבים. כלומר - שאוכל לספר לך עלי (מדי פעם) בכתב. לא שהחיים שלי מעניינים מי יודע מה (הם לא, ואין לי תלונות), אבל אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת. אני מתכוון לדברים שאפילו לא חשבתי שאפשר לתת אותם למישהו מבחוץ, או בכלל לרצות לתת. מובן שזה לא מחייב אותך לכלום, את לא צריכה להגיב (ואני כמעט בטוח שלא תעני לי), אבל אם בכל זאת תרצי פעם לתת סימן שאת קוראת, אני רושם בחוץ מספר של תיבת דואר ששכרתי הבוקר ומיועדת רק לך.
אם צריך להסביר אז אין טעם, ואת אפילו לא חייבת לענות, כי כנראה טעיתי בך. אבל אם זאת את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני.
יאיר ו. "
הקטע השני הוא קטע כמעט אקראי שפתחתי ומצאתי פתאום:
"אל תיבהלי, לא עוד מגילה. רק נשיקת לילה טוב:
פעם צחקת שהמכתבים שלי הם כמו פקעת חוטים. אני יודע שכל כך הסתבכתי בתוכי, שעכשיו כבר אולי אי אפשר להתיר אותי. אני אפילו לא מבקש ממך שתנסי, רק שתחזיקי אותה ביד, את הפקעת, בין שתי כפות הידיים, לרגע, לעוד חודש, כמה שתוכלי. זאת בקשה גדולה, אני יודע, אבל את נמצאת עכשיו בדיוק במרחק הנכון ממני, במרחק הנכון של קירבה וזרות (את כבר לא זרה), ושל קלוני וגאוותי, ואל תקחי ממני את זה. איך אוכל להסתכל בעיניים של מאיה אם אכניס אותה לחדר של העכברוש העיוור. היא האישה שלי, אני הגבר שלה. כשאני איתה, אף פעם לא זזים לי האישונים של המילה גבר.
יאיר"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
