מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 48 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2004
בא לי לכתוב משהו. עוד לא יודעת מה. איכשהו פוסטים כמו הקודם לא ממש מספקים אותי. הם מחושבים מדי. אני צריכה להיזרק.
כן כן, הגיע עת ההזרקות השבועית (או החודשית, לא יודעת כמה אני עושה את זה)
זה לא פשוט להיזרק. אתה צריך לדמיין שאתה לבד
ואז להתחיל להתפשט ולזרוק את הבגדים לכל עבר.
התריס שלי בחדר התקלקל ואני לא יכולה להוריד אותו עד הסוף
בזמן האחרון אני מתעוררת בגלל זה בשש בבוקר
כנראה שזו השעה בה מתחיל להיות אור
אני כמובן חוזרת לישון.
פתאום חשבתי מחשבה סוטה כזאת פשוט לקום
בשש בבוקר.
אבל לא.
זה לא יקרה, אנחנו הרי יודעים שזו לא האישיות שלי
אין לי את האישיות המתאימה.
אני גם לא אצא לג'וגינג בחמש בבוקר, אין מה לעשות
זו היזרקות מאוד מוזרה היום. מאוד מוזרה. אני עוד לא יודעת מי זו
שהשתלטה לי כך על המקלדת, ועוד בכזאת קלילות
נדמה כאילו זו האני התל אביבית שבי. לא ידעתי שהיא קיימת
היא באה מהדרום הרחוק.
זהו, נתקעתי.
נו טוב, אין ברירה אלא להמשיך.
חשבתי היום הרבה על מציאות ודמיון, דמיון ומציאות.
וגם כמעט וכתבתי סיפור על תוכי. תוכי שברח.
יש סצנות שאתה נתקל בהן ועושות לך משהו.
הזכיר לי גם ספר אהוב מהילדות.
נשימה עמוקה. וצלילה שוב. צלילה זה מזכיר לי את אפרת בן צור
הדיסק הכחול כחול שלה.
אולי צריך להיות חוק שאסור למחוק שנזרקים. רק אחר כך אולי.
פגעתי במישהו. דמות מכאן. מישהו חשוב. היום.
לפעמים זה קורה. אני עם הרגליים שלי דורכת בטעות על מישהו.
תכונה קשתית שכזו. לפעמים אני קשתית קצת.
שקט שוב. שוב שקט. אפשר לצייר בעזרת מלים ציורים סימטריים,
כמו פרפרים שמצויירים מצבע גואש ששופכים על נייר ומקפלים לשניים
כמה זמן לא עשיתי את זה...אני קצת מתגעגעת לצבעים נשפכים
בימים האחרונים עבדתי יותר מדי, ועוד אצטרך לעבוד עוד
זו קצת בריחה
אוף, אני לא משוחררת לעזאזל, אולי בכלל איבדתי את היכולת לעשות את זה?
עוצמת עיניים. מה יש שם בפנים? נשימות. ופעימות לב.
אני יושבת בצורה עקומה קצת. מסביבי ערימות בגדים. אני לא בחדר שלי. תיק שחור שמונח על השולחן נראה לי מזווית העין כמו מסיכה אפריקאית
אני משתעלת. אני בודקת שוב. כואב לי פרק היד השמאלי, שמקליד
אני מנערת את היד. משעמם, משעמם כל זה.
אני אנאינאינאיא אנאי איאנאיאנאיאניאאניאני
אינדיאני
אינדיאנית
אינדיאנית עם נוצה
נוצה עם אינדיאנית
נוצה שחולמת שהיא עפה עם אינדיאנית
אינדיאנית כמו שיש לי בבלוג
אינדיאנית כמו שאני בתמונה
(זו לא אני זו לא אני)
פעם היה לי מדריך אינדיאני. לא זוכרת איך קראו לו אבל הוא היה היאוות'ה
רץ. כל הזמן רץ.
אני כמו בחלום עכשיו. הוא עמד מעלי על סוס חום וירה ארבעה חיצים באדמה.
אהבתי אותו והצקתי לו כל הזמן. הוא לימד אותי לרפא.
היום אחת המטופלות שלי אמרה שאני מדהימה כי אני רואה אנרגיות
והיא בכלל לא יודעת שאני רוחנית
זה היה כיף
נשימה עוד אחת.
לא בא לי להפסיק לעולם.
הדף הזה, חציו ריק וחציו מלא. והוא יכול להמשיך ולהתמלא בכל המלים שבעולם.
סבסטיאן.
איך הוא שאל אותי על אמת ועל התחזות בדיוק כשזה מה שהטריד אותי. לפעמים אנרגיות קבוצתיות מפתיעות אותי. כאילו מישהו מוריד את המסך
מוריד את התפאורה ואתה יודע שאתה לבד בעולם
חלמתי שאני רבה עם אמא שלי. היא רוצה שאהיה איזה ראש מועצה ואני אומרת שוב ושוב שפוליטיקה משעממת אותי, אני חוזרת על זה אבל היא לא מקשיבה, אז אני נהיית יותר ויותר קיצונית זה כל כך הזכיר לי את האינטראקציה האמיתית בינינו, לא זו שעל פני השטח אלא האמיתית וזה היה כל כך ברור פתאום
כלפי חוץ זה מבלבל כי היא כביכול מסכימה איתי אבל היא בעצם רוצה שאהיה משהו אחר, מישהו אחר
מישהואית אחרת
מרגיע אותי להמשיך ולהקליד כך עוד ועוד. יש מולי בובה של פיל. עם חדק מורם אל על. אמרתי כבר שאני לא בחדרי. אני בחדר של נערה אחרת ששמה יעל
כמו שלכלב של שדות קוראים גם בשמו
הטריד אותי שפגעתי בך שדות
העציב אותי.
כן, גם אתה שם בתוך הבליל הזה של הדברים. אנחנו חיים בבליל כל הזמן. כמו בלילה של פנקייק. ואם נאפה את הבליל הזה אולי יצא ממנו משהו טעים.
מממ...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
