מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 48 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2004
ויפאסנה
לא יודעת מה לכתוב. שפך מלים כרגיל. אני מסתכלת לתוך הגוף שלי, מרגישה שכפות הרגליים שלי קרות (פה במזגן) חוליות הצואר שלי קצת כואבות והשעון שלי לוחץ. אני מורידה אותו. נשימה עמוקה. עייפות כרגיל בעבודה. שוב אני יושבת במשרד ועונה לטלפונים. עבודה די אידאלית מצד אחד, כי עובדה שאני יכולה לשבת כאן ולשפוך את מלותיי כמו איזה מפל או פלג אבל מצד שני זה נמאס כבר. אני רוצה להתקדם מקצועית ולעשות דברים משמעותיים, ודוקא אליהם אין לי זמן. זה נכון שאני גם מתחמקת מהם. הבוקר דוקא היתה לי פגישת טיפול. הרגשתי לפתע שיש לי פתאום ידע מנסיון לגבי הדרכת הורים וזאת היתה הרגשה נעימה. הפגישה התמשכה וכשיצאנו ראיתי שחרגתי בעשר דקות. קשה לי לפעמים להסתכל ממש על השעון, אני מחכה שהמטופלת תעצום את עיניה או תביט לכיוון אחר ואז אני מציצה בחטף.
ואחר כך חשבתי שאם היה לי מטופל אחרי זה אז הייתי כבר מוצאת את הדרך לעצור את הפגישה וגם להסתכל על השעון. כשיצאתי החוצה אל האוטו שלי היא עדיין עמדה בתחנת האוטובוס, ואני במקום לעבור את הכביש הלכתי לאורכו.
ועכשיו שוקולד משובח ממלא את פי, כזה עם אגוזים וצימוקים, וקצת גורם לי לכאב מרוב מתיקות, וגם בא לי לשתות מים.
לקחתי שלוק מהמים, אבל הם לא קרים כמו שאני אוהבת.
איזו תחושת אופטימיות עברה בראשי עכשיו. אני תוהה מאיפה התחושות האלה באות בכלל. אולי זה משהו פיזיולוגי טהור, אולי כאב השיניים נחלש בכמה עשיריות או משהו כזה או שמשהו במוח ירה איזה נוירון לכיוון מקרי שגרם לתחושת עונג זערורית.
ומגרד לי קצת הגב.
כן, ככה זה כשאני מסתכלת פנימה. קודם כל הגוף מדבר. אתמול נשכבתי במיטה, חשבתי לעצמי שאני לא עייפה במיוחד, אבל שאשמח להסתכל על התחושות שלי. ואכן היה לי כאב בגב התחתון. משום מה כשנהייתי מודעת לו חשתי הקלה. אולי משם הגיעה ההקלה של קודם. ואני גם מרגישה שיש משהו נעים בהקלדה הזו, בכתיבה. האצבעות שלי נעות מהר. עברה במוחי מחשבה מטרידה בקשר למחשב שלי, שנתקע יותר בזמן האחרון ומקשה עלי לעבוד. מחשבה של קימוט גבות, כמו בציור שציירתי. ציירתי צמד ציורים פעם, של אותה ילדה - יעל שמה - לא זו לא אני - באחד היא שלווה והבעה של רוך משוחה על פניה, ובשניה היא עם עיניים פקוחות, מתפכחות: מביטה לנוכח הצלם שמצלם אותה ושמכניס את החוץ פנימה.
ידיות המגירות לוחצות על שוקי. בא לי לאסוף את השיער, ואני מתחילה לנוע בחוסר שקט על כיסא המחשב בגלל כאבי גב. אספתי את השיער. עכשיו קצת קריר לי בעורף. אני במשרד זר, ואפילו לא יודעת איפה מכבים פה את המזגן ומה מספר הטלפון כאן. לכל מי שמתקשר, אני אומרת: המזכירה תהיה מחר אחרי אחת. רושמת הודעות על דף לבן מהמדפסת. השעון שהסרתי מידי מונח על השולחן. קיבלתי לראש השנה אטלס טיולים וצנצנת דבש קטנטנה. הקרירות בעורף הפכה לצמרמורת בעמוד השדרה. אני מכניסה את הבטן. מרגישה שהנשימות הופכות לכבדות פתאום. כאילו משהו באוויר כאן נדחס.
יש מעלי תמונה, ציור מים ובו כפר דייגים קטן, שתי סירות מהן משתפלת רשת, ומרפסת עטוית אדניות גרניום על רקע השמים הבהירים המוכתמים קלות בעננים לבנים.
עינת התקשרה אלי אתמול, לא הייתי בבית. בעצם זה היה ביום שישי.
(זה ד"ש סמוי לעינת, שאמרה שהיא מבקרת כאן וכל הזמן מנקר לי בראש שהיא אמרה שהיא שמחה על כך שהיא יכולה לקרוא את עולמי כאן). זה עולם חלקי, בעיקר בזמן האחרון. צמרמורות ממשיכות בגב. אולי כדאי לחפש איפה המזגן כאן.
והחלטתי לעבוד יותר על התיזה. מקווה שזה יעבוד. יש לי איזה דחף לצאת מהתקיעות שנכנסתי אליה. אלוהים, קשה לי לדמיין את היום בו אוכל להגיד שסיימתי את זה. זה בטח יקח עוד שנתיים, למרות שאני אומרת לכולם שיש לי שנה לגמור את זה. ועוד מעט ראש השנה. יש לחץ. עוד מעט ראש השנה. אתמול קנינו שטיח סגול בדליית אל כרמל. היום הלך ונעשה מסובך ומעייף יותר. אני לא סובלת שבתות. אני ממש מלהגת כאן היום. ואפילו בא לי לשים כאן ציור, תמונה, משהו בסגנון של מה שתיארתי קודם, אבל יש לי תמונה אחרת בראש שאני רוצה כאן, של מונה, שמזכירה לי את ראש השנה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
