מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 49 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2004
ביקור שבועי אולי, בזמן האחרון
בתוך הנפש.
והנפש מתחילה מהגוף, ומתוך ההסתכלות בתוכו
אני מריחה מריח של עבודה
כמו שאבא היה חוזר הביתה כל יום בחמש
והיה לו ריח כזה, כמו שאני מריחה עכשיו. של הייתי כאן, וכאן וגם כאן.
טיפלתי בדברים.
ואני יושבת בקרירות של המזגן.
על אצבעי טבעת עם פרחים ירקרקים, וצמיד ירוק תואם מאבני ג'ייד מסותתות לעיגולים.
רגליי מוצלבות.
איך אפשר לפענח את הגוף לתוך הנפש?
קמתי השבוע פעמיים מתוך חלום של עיניים עצומות
שאי אפשר לפוקחן.
אני הולכת, מסומאת, מחפשת את היציאה.
ריכוז עכשיו. עיני ניבטות אל המקלדת השחורה.
ריכוז עכשיו, ריכוז בכל היום הזה. לסיים, לסיים את המשימות.
עשרת הימים הנוראים עכשיו. והנשמה עסוקה
רעש של דלתות נפתחות ונסגרות. מישהו שם לא ידוע מאחורי הקיר.
הנשמה, אמרתי, עסוקה. פעם מישהי אמרה לי שבימים האלה היא עושה חשבון נפש
ואין לה כח למקומות אחרים.
ויום הכיפורים קרב. אותו יום שלי, של כניסה פנימה או לפחות התכוונות לכך.
משהו קרה בשנים האחרונות. אולי הבנתי שאני לא עושה חשבון נפש אמיתי
ואני יוצאת מהיום הזה מותשת, ללא תכלית.
ריכוז עכשיו. עיני עצומות עכשיו באמת (מזל שאני מקלידה עיוור).
רגליי ממשיכות להיות מוצלבות. גבי לא ישר כל כך, נשען על הכסא המשרדי הכחול. לא הכי נוח לי עכשיו. יש איזה שהוא לחץ בתוך הגולגולת, משהו שם בין השיער למוח
ומחשבה חולפת שאני רק בן אדם, לא יודעת למה
ותחושה של זמזום בראש, כאילו מישהו, מלאך אולי, הניח כפותיו עלי
ומעביר לי מחשבות טובות
כמו במלאכים בשמי ברלין כשהוא מניח את ידו על הכתף, כל פעם של מישהו אחר.
כשהילד היה ילד...ככה זה מתחיל. אח, סרט נפלא
ועוד מעט יהיה חורף ואוכל ללבוש את הצעיף האדום שלי ואת המעיל האפור הארוך שבתוכו אני מתחבאת כל החורף
מין ככה ככה שכזה. לא לכאן ולא לכאן.
נשימה. אותו לחץ בראש.
נשיקות לכל אוהביי ואהוביי. אני חושבת עליכם, אחד-אחד. כמו אורז.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
