מטפסת על קירות בפתח תקווה

אני מרגישה את הפנים שלי.

אתמול הייתי אצל טליה ועשיתי לה שחזור גלגולים. המיטה הלבנה, הגדולה, עם הפיתוחים הצרפתיים. החדר החשוך ומוגף הוילונות העדינים והרקומים. שמתי ברקע מוזיקה נעימה ושמן מתנדף והחזרתי אותה אחורה אל תחילת המאה. היה מרגש. אין חדר יותר נכון מזה לשחזור גלגולים.

גם הגלגול ששחזרה, של חיים עצובים וריקים, התאים איכשהו. הלב שלה היה חסום. הרגשתי את זה.

עצרתי את הכתיבה קודם, בן הזוג שלי ברקע מקשקש לעצמו ומפריע לי להתרכז. אני פוחדת קצת שיבוא לכאן ויראה מה שאני כותבת. לא יודעת למה בעצם.

מה עוד אני מרגישה? מחר יום ראשון, עם כל הסערה על הבוקר. טקס הבוקר הקבוע. הכיור הלבן, להזיז את החתולה מתוכו, עיניים עייפות מדי בגלל שכל סדר היום התהפך בעקבות סוף השבוע.

קושקוש היא פפיונה - זה מה שהוא אומר שם ברקע. האף שלי שורף.

הצוואר כואב. ישנתי הרבה היום, שוב התמכרתי לשינה. קראתי חצי שעה ואחר כך כמובן נרדמתי מתחת לפוך, חשבתי על זה שזה הכי קל בעולם לישון. לישון ולאכול כל הזמן, כמו הדיירים בהוסטל. אני צריכה להתקלח. וכל היום הזה לא עשיתי כמעט כלום, יש איזה רצון לעשות הכל וגם לנוח... טיילנו בנמל. אתמול ראיתי את עידן אלתרמן בדראגסטור המקומי עם הבת שלו. הוא לבש חולצה חומה והיה חמוד. והיום כשחזרנו מהטיול עברנו על פני קבוצה של אנשים בוכים שעמדו ליד אמבולנס, והבנו שמישהו נפטר. עמד שם מישהו עם עיניים דומעות, נראה המום ועצוב נורא, וזה היה ברור שאלה האנשים של הפלאפל, איזו משפחה פה בשכונה, הלכנו לידם והסתכלנו עליהם והיה בזה משהו משתק.