מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 48 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2004
ריבוע לבן וריק
ריבוע לבן וריק, תפקידי למלא אותו באותיות קטנות.
פתאום דוקא מוצא חן בעיני הלובן הזה. כאילו הייתי רוצה שהרקע שעליו זה יופיע יהיה גם לבן. לבן. פעם ניסיתי לרקוד לבן, וזכיתי לשבחים. באמת.
ועכשיו אני מדמיינת ריבוע, קוביית שוקולד מריר, משובח ככל האפשר, מונח לו באמצע כל הלבן הזה. הדפנות של הריבוע הזה אינן חלקות. הן קרועות מריבועי שוקולד אחרים, ודוקא זה גורם לו להיות כל כך מפתה. קוביה אחת. בלבד. מונחת על מפית לבנה, צחורה, אולי מפית עם תחרה בשוליה, על מגש של כסף, עגול, שמחזיק מלצר פריזאי עם מפית מקופלת לו על הזרוע, הוא מגיש גם אותו ופתאום זה הופך להיות שני גביעי שמפניה זהובים, הוא הולך ומחזיק בהם על המגש מבלי לשפוך טיפה. זה ליד האי סן לואי. זוגות אוהבים יושבים שם, רק זוגות אוהבים, כדי להיכנס לבית הקפה ולהשקיף על הסיין הם צריכים להוכיח למלצר את אהבתם. הם לא עושים זאת בכניסה, אלא מתישהו תוך כדי ישיבתם שם, כמו שמחכים בציפייה לכרטיסן באוטובוס. אולי יבוא ואולי לא יבוא, והקבלה הקטנה, שתתגולל אחר כך באינספור מקומות, מקופלת בכיס או תחובה בתוך הטבעת.
נגן אקורדיאון יושב בפינה. הרחוב מרוצף לו אבנים מעוגלות, הוא מתעקל ויש בו ירידות ועליות, עליות וירידות. נכנסת אישה לבדה לבית הקפה. היא לבושה בשמלה אדומה עם כתפיות, ויש לה שפתון אדום בצבע זהה. היא יפה, אך המלצר אינו מסכים שתיכנס. לבדה. היא אומרת לו שיש לה בתוכה אהבה.
היא אומרת לו את זה במילים בשפה שאינו מכיר. דומה מעט לאיטלקית, אבל בעצם במלים שאינן קיימות. משהו בטון הדיבור שלה מערפל את המלצר - הוא מזהה ניחוחות של בושם בתוכו. וכך, שלא מתוך החלטה, הוא מניח לה להיכנס אל בית הקפה. צעיף שיפון דק ומבושם מתעופף מצוארה אל הרצפה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
