מטפסת על קירות בפתח תקווה

אני קצת חולה. בימים האחרונים. מה שאיפשר לי לא ללכת לעבודה היום, קמתי בשתים עשרה, אחרי כמה חלומות מהבילים ולא זכורים. בשעות הבוקר הפלאפון שהיה מונח על השולחן שלי, כרגיל, צלצל בלי הפסקה, וידעתי שאלה טלפונים שקשורים לעבודה. אני לא מתעוררת מרעשים. כשאני ישנה אני כמעט כמו דב, רק מתהפכת לצד השני, נוהמת נהמה קלה וממשיכה לישון.

לפני כמה ימים קיבלתי מכה קטנה בלב: חברה טובה שלי הפכה לסבתא (כן, זו לא טעות) לאחרונה, והבן שלה שהוא ידיד טוב שלי שכח להזמין אותי למסיבת הברית. למען האמת הוא חשב שהיא מזמינה אותי והיא חשבה שהוא מזמין, אז זה נפל בין הכיסאות. היא התקשרה אלי יום קודם, המומה מזה שזה קרה.

לא כל כך ידעתי איך להתייחס לזה. מצד אחד מאוד נפגעתי מהעניין, ובן הזוג שלי לא ממש איפשר לי להכחיש את זה ("לא שמת לב שאף אחד לא הזמין אותך?" ועוד אלפי ניתוחים פסיכולוגיים שלא יתכן שזה מקרי "מישהו לא רצה שתהיי שם".) ומצד שני חשבתי שאולי זו היתה באמת סתם טעות, ולא ידעתי אם כדאי לעשות מזה סימפוזיונים עכשיו. הרגשתי קצת כמו הפיה (או ליתר דיוק המכשפה) ביפהפיה הנרדמת שלא קיבלה הזמנה לנשף.

ביום האירוע הודעתי לה שאנחנו לא נבוא. היא הצטערה נורא, אבל עדיין הרגשתי שלא היה מספיק אימפקט לפגיעה שלי, שכן היא ביקשה ממני בטלפון שאאחל לה שהאירוע יצליח.

לא ידעתי כל כך מה לעשות עם עצמי ובינתיים ליביתי את הפגיעה על ידי רחמים עצמיים ומחשבות כגון "אני נורא פגועה". אחרי שהאירוע עבר, התקשרתי אליה שוב, היה נראה שכבר שכחה מהעניין, אז אמרתי לה שלמען האמת אני פגועה נורא. כמובן שגם בכיתי מה שהוסיף לנופך הדרמטי. היא אמרה שהיא לא יודעת איך להתנצל ושהיא תגיד גם לבן שלה להתקשר. אז הוא התקשר והתנצל עשרות פעמים, היתה לי תחושה לא נוחה שאני צריכה להרגיע אותו שהכל בסדר, ובעצם אסור לי להיות פגועה.

עכשיו, כשאני כותבת את כל זה, אני מרגישה חוסר נוחות - אין ספק שבמהלך הסיפור הזה כמה צדדים אנושיים מדי ומכוערים שלי יצאו החוצה. הרצון לנקום, הצורך הזה שיתנצלו בפניי ויכירו בפגיעה ה"איומה". אני מבינה קצת יותר את המכשפה ההיא עכשיו - למה היא רצתה להרוג את התינוקת.