 כינוי:
בת: 48 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ביקור שבועי אולי, בזמן האחרון
בתוך הנפש.
והנפש מתחילה מהגוף, ומתוך ההסתכלות בתוכו
אני מריחה מריח של עבודה
כמו שאבא היה חוזר הביתה כל יום בחמש
והיה לו ריח כזה, כמו שאני מריחה עכשיו. של הייתי כאן, וכאן וגם כאן.
טיפלתי בדברים.
ואני יושבת בקרירות של המזגן.
על אצבעי טבעת עם פרחים ירקרקים, וצמיד ירוק תואם מאבני ג'ייד מסותתות לעיגולים.
רגליי מוצלבות.
איך אפשר לפענח את הגוף לתוך הנפש?
קמתי השבוע פעמיים מתוך חלום של עיניים עצומות
שאי אפשר לפוקחן.
אני הולכת, מסומאת, מחפשת את היציאה.
ריכוז עכשיו. עיני ניבטות אל המקלדת השחורה.
ריכוז עכשיו, ריכוז בכל היום הזה. לסיים, לסיים את המשימות.
עשרת הימים הנוראים עכשיו. והנשמה עסוקה
רעש של דלתות נפתחות ונסגרות. מישהו שם לא ידוע מאחורי הקיר.
הנשמה, אמרתי, עסוקה. פעם מישהי אמרה לי שבימים האלה היא עושה חשבון נפש
ואין לה כח למקומות אחרים.
ויום הכיפורים קרב. אותו יום שלי, של כניסה פנימה או לפחות התכוונות לכך.
משהו קרה בשנים האחרונות. אולי הבנתי שאני לא עושה חשבון נפש אמיתי
ואני יוצאת מהיום הזה מותשת, ללא תכלית.
ריכוז עכשיו. עיני עצומות עכשיו באמת (מזל שאני מקלידה עיוור).
רגליי ממשיכות להיות מוצלבות. גבי לא ישר כל כך, נשען על הכסא המשרדי הכחול. לא הכי נוח לי עכשיו. יש איזה שהוא לחץ בתוך הגולגולת, משהו שם בין השיער למוח
ומחשבה חולפת שאני רק בן אדם, לא יודעת למה
ותחושה של זמזום בראש, כאילו מישהו, מלאך אולי, הניח כפותיו עלי
ומעביר לי מחשבות טובות
כמו במלאכים בשמי ברלין כשהוא מניח את ידו על הכתף, כל פעם של מישהו אחר.
כשהילד היה ילד...ככה זה מתחיל. אח, סרט נפלא
ועוד מעט יהיה חורף ואוכל ללבוש את הצעיף האדום שלי ואת המעיל האפור הארוך שבתוכו אני מתחבאת כל החורף
מין ככה ככה שכזה. לא לכאן ולא לכאן.
נשימה. אותו לחץ בראש.
נשיקות לכל אוהביי ואהוביי. אני חושבת עליכם, אחד-אחד. כמו אורז.
| |
יום הולדת לאיריס
מזמן לא כתבתי, והחלטתי שדי. החלטתי גם שהדבר הנסבל היחיד יהיה להיזרק. מגיל מאוד צעיר הבנתי שכשכותבים יומן יש משהו מעיק כזה בלכתוב את מאורעותיך. שחזור של שחזור של שחזור. hence, אני נזרקת.
נעלמתי מכאן כשנסעתי לחופש, שהיה אמור להיות בתורכיה, אפשרות שניה סיני, ובסוף מצאתי את עצמי במסע רוחני לשלוש ערים קדושות: ירושלים, צפת, טבריה. מסע שריגש וטילטל ועם זאת היה פשוט ורגיל כל כך, מלווה בבגד ים.
ואחר כך צללתי הישר, קפיצת ראש, לתוך החיים, בחיפוש דירה במרחבי חיפה, עליות וירידות, מורדות ועליות, מיוזעת כולי יחד עם בן זוגי היקר. היה מרגש גם, לא פחות. ולא הגעתי לכאן. ואפילו מוזר לי להיזרק. כאילו אני עוצרת את עצמי עדיין, אבל בירידה אז קשה. עם הברקסים. מה שמזכיר לי שהאוטו שלי מדאיג אותי קצת לאחרונה, יש לו קולות חדשים (תקתוקים) ובכלל יש לו כבר אישיות מפותחת משלו.
אני עצורה, עצורה מאוד. אין מה לעשות, ככה זה כשנחלדים. אני מקווה שעם הזמן זה יחזור אלי. אני באמת כבר לא יודעת איך נזרקים
הכלל הראשון הוא לא להשתמש בסימני פיסוק זה מאוד עוזר לשחרור ודוקא הפוסט האחרון שלי היה משוחרר מאוד אבל זה היה מזמן אז כן פיסוקים - להוריד ואיכשהו זה כבר משפיע על הנשימה ועומס החום הופך להיות ערב קריר וירושלמי, ופתאום יש הקלה באוויר, לא ממש שם עדיין אבל כמעט, כבר אפשר אולי לדמיין
ונעצרתי פתאום, החלטתי לעבור לפסקה חדשה ואני לא יודעת למה ואני מתקתקת בקצב מהיר יושבת כאן באמצע משרד ממוזג בעבודה אנשים עוברים, בוהים בי וחולפים וממשיכה לה עוד שנה ופתאום כבר עוד מעט ראש השנה והחגים והסתיו שאני אוהבת את רוחותיו שמזכיר דברים שמחים יותר ואירופאיים וכן אני ממשיכה מלים מלים כאילו זה לא משנה בכלל איזה
ועכשיו הם דיברו אלי כאילו אני יכולה להגיד משהו כשאני במצב הזה
"תעצרי לנשום"
תיעדתי אותך אמרתי לה
טוב די
אותך לא תיעדתי.
העבירה איריס יד בשיערה
מה כתבת עכשיו היא מתעניינת
"הקיצור את סתם מקשקשת, בגדול"
"תגידי שיש לי יום הולדת" מזל טוב איריס
| |
פיזרתי את השיער. פיזרתי גם את הנשמה שלי
אני רוצה לכתוב. אני מתגעגעת ללכתוב. אני דוקא כותבת, אבל עבודה.
והנפש שלי צריכה קצת מנוחה. גם הגוף. אני רוצה להיכנס ל
(עברה לי בראש התמונה של הדגים מהפוסט הקודם)
למה לא לשים אותה שוב?
אני רוצה להיכנס ל
והאמת שהמצב טוב, כי התכניות הן לנסוע בשבוע הבא, יום ראשון, לאיזה שהוא מקום, עוד לא ברור לאן בדיוק, סיני או קפריסין, אני רק מקווה שזה יצא
ויש בי גם משהו שמקווה שזה לא יצא, כי אני כזאת, קצת כבדה, אבל כשאני אצא אני אשמח
בואי נימלט מן האספלט
ומן הערים המקומטות
בואי נימלט אל הלגונות השקטות
בואי לאילת, לאילת
אני יודעת שיהיה בסדר. וכשאהיה שם, בלגונות השקטות, אהובי אולי בינתיים ירגע ואולי ימצא התמחות ואולי יתקבל לדוקטורט ואולי יהיו לו יותר תשובות לגבי מיקומנו ביקום. ואולי לא. אולי הוא גם יחליט שלא. וזה בסדר.
אני מדמיינת את עצמי על חול בהיר, רך וחם, עם ספר ביד ועם בגד ים תכול
עם קרם שיזוף בריח קוקוס
אני יושבת כאן בחדר, מצוננת, מנסה לסיים את חובותי האחרונים לסמסטר.
עייפה מותשת מכל זה, רוצה כבר רוצה כבר רוצה.
מתגעגעת אליכם, לא תמיד מגיעה, לא פוגשת גם את עצמי. בוקר בוקר אני קמה בצהריים. לא מספיקה, רודפת אחרי הזנב של עצמי, חיה חיים זמניים, מעבריים לגמרי. ובכל זאת מצליחה אולי לאהוב רגעים מסוימים.
האנשים שרים לי את השיר שקודם.
בואי נימלט מן האספלט
כמו פזמון חוזר.
ואיך זה איך זה אנחנו ביחד לא ביחד לא נפגשים לא מתראים רק מדברים עפולה עפולה בת ים
נהריה ראשון לציון חיפה תל אביב
כאן ושם ודולרים ושקלים
מרסדס?! איך היא התחילה לשיר פתאום?
חברתי עינת ממקסיקו שולחת לי ציורים
אני מתגעגעת כל כך לשנה ג', היינו יושבות בבית ההוא שלה ושל חבר שלה דאז
שכבר התחתן מאז עם מישהי אחרת
הבית ההוא עם הפסים הצהובים ושברי האור. שותות קפה אוכלות קורנפלקס מדברות מדברות מדברות חתול חברים מוסיקה אהבה
אהבה המון אהבה אז היתה בינינו רק הכרנו ואחר כך האהבה המשיכה והצטיירה לה על קירות, אפילו של האוניברסיטה.
אני מתגעגעת אלייך כל כך. הרגש הזה, החי, לפעמים נקבר תחת מלים מלים ממוחשבות ומאויימלות.
טוב לי לדבר כאן. אני מרגישה חום שמתפשט
כל היום הייתי כל כך עייפה ורק דיברתי ודיברתי, לא כמו כאן
לפזר את השיער, לפזר את הנשמה
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
