 כינוי:
בת: 48 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2005
יום חמישי
יושבת בעבודה.
מעניין אותי לראות מה יקרה אם אני אכתוב שורה שורה.
מין ניסוי כזה קטן.
יש פה ריח של קפה.
תליתי פה על הקיר את ציור הדגים שלי, וקרן אמרה שהרבה אנשים אמרו שהוא יפה.
סוף השבוע.
אני בודקת מה יש לי בראש.
איזה חומרים מתרוצצים לי שם כמו הדגים, לכל כיוון.
לצידי ערימת דפים לתיוק.
אתמול היו לי ארבע פגישות טיפול, מרתקות.
איך זה יכול להיות שיום אחד אני סופר-מטפלת ולמחרת אני תייקנית?
מנסה להפוך לי את המקום הזה לנעים, אבל בכל זאת מתקשה לבוא לפה.
משעמם, בשורה התחתונה.
ואני יודעת שאני פה מבחירה שלי.
היה לילה הזוי.
קמתי מסיוט באמצעו.
ניסיתי להרגיע את עצמי.
פחדתי לפקוח את העיניים.
אני זוכרת איזו דמות שטנית ורושפת אש מהעיניים.
החבר שלי שמור בבוקר.
קורא ספרים ושותק.
אני שותה קפה.
"מה, בלי אוזניים?" הוא שואל.
עד שאני מוציאה את עצמי מהמיטה הפליזית שבתוכה אני בעולמות אחרים,
כבדים.
מתכננת לשתול צמחים.
שמה בגדי התעמלות בבגז'.
יוצאת אל הרחוב, אנשים שלא עובדים בבוקר מטיילים ביום השמשי עם הכלב או בלי.
אני מקנאה בהם בעודי נוסעת לעבודה.
עושה יו-טורן ברמזור.
מנסה להתמזג בתנועה קצרת הרוח.
מנחמת את עצמי שיום חמישי היום.
שמחר אוכל סוף סוף, לעבוד מהבית...
| |
אני עייפה למדיי. כך שאני יכולה לעצום את העיניים ולכתוב.
איכשהו זה תמיד כך כשאני מגיעה לכאן.
בא לי פתאום לכתוב מדוייק. מדוד. לספור מילה למילה.
להערים אותן בתוך כף, כמו שעורמים פרג
ולשפוך לתוך קערה,
כמו כשמכינים עוגה.
החומרים מיועדים רק לכך.
טריים ויבשים.
נזכרתי בתקופה כשעוד הייתי כותבת בתוך מחברות מנייר
עם כריכות עבות, מבריקות וצבעוניות.
החוויה, פתאום נזכרתי, היתה שונה
היו לי שם קריסות
פתאומיות של העט ושל בכלל.
היו לי שם הרבה דברים אחרים.
פתאום נזכרתי,
מה, באמת עשיתי את זה? כאילו
זה לא היה באמת חיים.
בא לי לקפל את המילים כמו
אוריגמי בצורת ברבור.
הוא ישוט בתוך גיגית מלאה במים,
עד שתחתיתו תיספג והוא
יפול הצידה, או ישקע.
כמו בספל קפה כשהנוזל נשפך מעט, ומקיף את התחתית
ואחר כך עושה עיגולים על השולחן.
קווים, קווים, קווים.
לבנים.
זיגזגים כמו של מעלית שעולים בה בניו יורק
כמו בסרט "השעות" כשהשחקנית הזו, פרח לי שמה
עולה למעלה אל תוך העננים ואל תוך הכלום.
אם היא היתה יודעת שאחרי כל השנים האלו
עוד לא יזכרו את שמה, ועוד אנשים שאוהבים אותה.
אין אפסיות גדולה מזו.
ובמקום השם שלה הוטבע בי השם "מרלן דיטריך"
ולא נותן מקום להיזכרות.
| |
רשימת מלאי
המון מלים מרצדות לי בראש כשעולה הריבוע הריק הזה, עם שלושה מלבנים כמעט ריקים מעליו. מה זה המספרים האלה, אני שואלת את עצמי, הכל נראה פתאום כל כך מוזר. כאילו אתה מגלה את האוזן שלך בפעם הראשונה.
תחושה נינוחה משהו של יום ראשון שקט מול המחשב בעבודה.
והיה לי חשק להתחיל את היום עם משהו טוב. כמו כתיבה.
מעליי תליתי דף של לוח שנה שמצולמים בו מקומות יפים, מסעדה עם תריסים כחולים, גרניומים אדומים ודקל, ושני אנשים יושבים ליד שולחן, האישה חובשת כובע אדום ולובשת בגדים אדומים, ושניהם מחייכים. מרפסת יפה עם צמחים נשפכים. ועוד... מתחת לפוסטר הזה יש גלויה מתערוכה שהיתה כאן באוניברסיטה, זה ציור שעשוי מסוכריות גומי מודבקות של נחשים וביצים.
ומימיני איזה משהו ארוג מצ'ילה, עם ציורים של לאמות. רציתי להביא לכאן את הציור החדש שציירתי, ציור שמן צבעוני מאוד מאוד עם דגים. אבל כאילו אם אביא אותו לכאן זה יגיד שאשאר כאן עוד הרבה.
דברת, שיושבת לידי, אמרה: "אז מה התחלת להגיד לי? התחלת לספר לי משהו, לא?"
ועל השולחן אבן רוז קוורץ גדולה לנטרל את האנרגיות השליליות, וכלי קיטשי קצת שקיבלתי מדברת ליום ההולדת, עם פיה וכנפיים עם נוצות, שבתוכו מהדקים. עוד יש כאן אריח שנתנה לי קרן, אריח ירוק להניח עליו את הכוס שלי. מאז שקרן הגיעה לכאן השולחן שלי הפך למסודר. היא דאגה לי לכוננית שבתוכה אני יכולה לשים את כל העיתונים שאני אמורה לקרוא ולסכם. ובכלל, נתנה לי הרגשה שאני קיימת. לא שדברת לא מקסימה. היא באמת כזו.
ובכל זאת, מעט מדי ומאוחר מדי - יש לי חשק עז לעזוב את המקום הזה, שתמיד לא בא לי לבוא אליו, למרות שיש בעבודה הזו הרבה נוחות.
פתאום עלתה לי בראש תמונה של נווה צדק וכמה שהרחובות שם יפים ומרוצפים. הנשמה שלי לפעמים משוטטת לכל מיני מקומות. ועכשיו נראה לי שאחזור לעבודה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
