מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 48 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2004
וואו, כמה זמן שלא הייתי כאן. באתי כדי להיזכר איך קוראים לשחקנית ששיחקה באדום ומצאתי אותה כמובן (אירן ז'אקוב). כשעברתי על היומן כדי לחפש את זה, הבנתי שלמרות שאני לא כותבת על היומיום שלי, יש משהו בתיעוד הזה שמזכיר את התקופות שהיו, ואפשר ממש לראות איך הדברים נטווים.
אני חוזרת לאט לאט...אני מקווה.
| |
יום חמישי היום. איזה כיף. יש היום איזה אווירה חמישית שכזו. ואני שותה מים רותחים עם נענע וסוכר.
אני בעבודה המשעממת שלי.
פעם הייתי יודעת לכתוב, נשבעת לכם. לא יודעת לאן זה נעלם.
אין ברירה אלא להתיר את הרסן.
נפתח בי משהו לגבי הציור שוב. אני ממש מחכה ליום שישי בערב כדי לצייר (זה הזמן הכי טוב, הגעתי למסקנה. אחר צהריים רגוע של יום שישי. פורסים את צבעי השמן והמכחולים על הרצפה ומתחילים). ואני חושבת על צביעת ריבועים ועכשיו נזכרתי שכבר סרקתי את הציורים שלי למחשב ואני צריכה להראות לכם אותם אבל אין לי אותם כאן. אז מתישהו.
ובשבת שעברה גם אפיתי את עוגת השבת של אמא של שדות והיא היתה נפלאה וכל כך הזכירה לי גם את העוגה ה"כושית" של אמא שלי. כנראה שיש משהו בעוגות של אמהות שיש בהן אלמנט דומה. שוקולדי כזה.
ועינת צופה בי, מחייכת מן המחשב ממול. כל מי שנכנס למשרד שואל מי היא. וקשה להסביר שהיא עינת, אבל הם קולטים באיזה חוטים לא מודעים את האנרגיות המאירות שלה.
יש מאחוריה בתמונה כר דשא מואר בשמש ועצים אמריקאיים. והיא לובשת גופיה עם עיגולים. והשיער שלה די קצר. אבל לא מאד. אני מאד מתגעגעת אלייך עינתי.
והטעם של הנענע טעים בפי גם בבית כל העציצים שלי נבלו, אפילו הרקפת, ורק הנענע משום מה פורחת ומלבלבת בעלים ירוקים. נראה לי שיש להם יותר מדי מים. אם מישהו מבין בצמחים אני מאוד אשמח להבין מה לא בסדר איתם.
קצת מאוחר יותר: מצאתי שיר של יהודה עמיחי
תה צמחים
היא מזגה לו תה צמחים להרגיע
אותו. היא אמרה לו: "הרצונות שלך
הם תאוות שהתביתו במשך אלפי שנים,
אתה יודע, כמו זאבים וכלבים.
הלילה תהיה כמו לפני אלפי שנים".
היא הובילה אותו בזין הצרוד שלו
לחדר מיטות לבן למצוא חן
בעיני אלוהים ובעיני בני אדם.
"אתה תתפלא מה יכול להיות
כנפיים. אתה תתפלא; אפילו
ירכיים כבדות, אפילו זכרונות".
היא פשטה את שמלתה הארוכה,
הנפש החיצונית של גופה.
את הפנימית השאירה.
| |
משהו במסך הזה מחדד לי את התחושות, למרות שאני יושבת בעבודה, עם העייפות הזו כבר של שלוש וארבעים בצהריים, המזגן פועל ויש מין כבדות שכזו.
מישהו ביקש ממני לכתוב אז אני כותבת. לפניי עוד שתי פגישות טיפול שעד אליהן אני מקווה כבר להתעורר.
ואולי אם אפתח את הראש ואת הידיים אז אתעורר גם קצת. אזמין לתוכי דברים חדשים ואוציא דברים ישנים. ואולי אפילו אוציא דברים חדשים. אין לי מושג על מה אני מדברת.
זה כמו לצייר בתוך הראש עננים.
מורידה את השעון, הוא מציק לי.
מפזרת את השיער.
לוקחת נשימה. כבדה קצת.
עוצמת עיניים ומקלידה עיוור. מדמיינת שמש בין עננים שמפזרת את קרניה, כמו כמה רגעים לפני שקיעה.
הגב שלי כואב. כבר יותר מדי זמן לא הלכתי לפילאטיס. אולי מחר בבוקר.
ובין לבין שולחת עוד פקס.
רונה קינן שרה לי בראש, אבל אני לא זוכרת את המילים.
מי מפחד מהזריחה?
את אני ואתה
כן, אלו המילים.
וחושבת על חברה בניו יורק, ועל חברה בלוס אנג'לס,
לזו קר ולזו חם.
ולי - בין לבין.
מה
מה נעים פחות
מלראות את הזריחה
יש משהו עם זריחות ושקיעות בפוסט הזה. איזו נקודה על הקרקפת מהבהבת לי, מרגישה פתאום את כל הכאבים השרירים התפוסים והמצוקות הקטנות של הגוף שאנחנו מתעלמים מהן. אני צריכה לשירותים.
הגוף מאוד מכביד על הכתיבה היום.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
