מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2005
סוף סוף אני מכניסה לכאן ציור שלי. וזאת למרות עילגותי הטכנולוגית.
סוף סוף אני בעצמי נכנסת לכאן.
תמיד אני אומרת את זה.
אזעקה של אוטו מצפצפת (מסיירנת) ברקע. כבר כמעט חצות, ולא נראה לי שהכרכרת-דלעת שלי תבוא לקחת אותי חזרה לאותו מקום ממני באתי. אני מתירה את הגומייה בשיער, התרה המלווה בעיווי הפנים. מנערת את השיער. יש לי ריח של בושם, כשהתכוונו לצאת שמתי בושם ואז זה התבטל. אולי זה גרם לבושם להישאר. כמו איזה שארית ממשהו שלא קרה.
אני לא הכי אופטימית היום. אבל גם לא הכי פסימית. סתם ריב של חול, שאי אפשר לדעת מה ייצא ממנו - האם הוא יתפתח לסוף שבוע מדכא או לא.
כמעט שמתי פה בכותרת תמונה של עצמי בגיל שנה, מסתכלת במראה. כי חשבתי שזה מה שאניבעצם עושה פה. מין סוג של אוננות כזאת, שלפעמים היא בריאה ולפעמים לא.
ואני חושבת שזה מה שעומד בבסיס האמביוולנטיות שלי כלפי המקום הזה.
בן זוגי מתעטש לו ברקע התעטשויות אלרגיות. מנסה להוציא מתוכו את מה שמפריע לו לנשום. לא תמיד זה קל לגור בתוך אבק. לגור בתוך זוגיות.
מין סוג של קור או צמרמורת עוברים לי מכפות הרגליים ועד עמוד השדרה, ונתקעים שם איפה שהוא באחת החוליות.
אני תוהה מתי להפסיק לכתוב. יש בזה מן הנחמה, גם אם נחמה קרה שכזו, נחמה אינטלקטואלית.
ובהתחלה הציור יצא לי גדול, גדול מדי על המסך והתאמצתי לכווץ אותו, והמדיה הזו הממוחשבת לפעמים כל כך מעייפת. יש את האנשים האלה, אלה שיודעים. נכנסים להם לתוך המחשב וזורמים. אני לא כזאת, וקשה לי לצייר בתוך המחשב. תמיד המחשב עושה דברים שמתחשק לו שאני לא יכולה לשלוט בהם.
אפילו כשעבדתי בעיצוב פליירים הייתי לפעמים נעשית מתוסכלת, עושה את הדברים בעיפרון או בטוש ואחר כך מדביקה בצורה פרימיטיבית ביותר ומצלמת במכונת צילום.
אם הייתי מצלמת את עצמי במכונת צילום - מה היו רואים היום?
הייתי מוחקת את המשפט הזה, אבל החלטתי שלא למחוק אותו.
לא יודעת למה, אבל אני משום מה חושבת עליך, סבסטיאן תוך כתיבת הפוסט הזה. אולי אתה יודע למה?
| |
יום הולדת
יום הולדת.
30.
אין לי כל כך מה להגיד פתאום.
נאלמתי דום. ואני עושה צנזורה על כל מילה.
אז הגיע הזמן לא לצנזר.
אני יושבת על כיסא מול המחשב, רגל אחת על הכיסא עצמו. איזה שהוא כאב גב קל, כרגיל. קודם אכלתי לחם עם גבינה צפתית וראיתי טלוויזיה, תוכנית בוקר של רבקה מיכאלי. לקחתי לי יום חופש, לא רציתי להיות בהוסטל ביום כזה. ואחר הצהריים אני נוסעת לקורס שהתחלתי של כמה פסיכולוגים כבדים. קר לי קצת ברגליים, אני צריכה לשים גרביים. שקלתי אם ללכת לשיעור פילאטיס, או שהיום הזה צריך להיות רק כיפי. אני מקפידה לעשות רק מה שבא לי היום. אני מתכננת מסע קניות מטורף. ברחובות תל אביב... חשבתי ללכת אולי לרחוב דיזינגוף. יש שם חנות אמנות שאולי אקנה בה כל מיני דברים, ואולי בגדים, או נעליים... כל מה שהחזקתי עד עכשיו עומד לפרוץ. כל הדברים שרציתי לקנות ייקנו... ואני חושבת גם על המדור, מקום העבודה הקודם והאהוב שלי מחיפה, אני רוצה לדבר איתם כי אני מתגעגעת. אני מרגישה קצת עלובה בכתיבה הזאת, היבשה, אבל פתאום נזכרת באיזה טיול ישן לצפת וראש פינה עם חברה טובה לכבוד יום ההולדת שלי. אני תמיד מתגעגעת לטיולים ישנים, שכל כך נדירים אצלי. ובכלל, רציתי לעשות את העלייה החצי-שנתית שלי לצפת, אבל זה לא יוצא. ואני רוצה להספיק היום הכל, בחצי היום הזה, לצייר וליצור ולהסתובב ולקנות ולשבת בבתי קפה ואני יודעת שאני לא אספיק הכל. האם זה אומר שהנפש שלי מורעבת? לא ממש, אבל ניכר שאין לי מספיק זמן לעצמי. וגם שאלתי את עצמי אם לא עצוב לחגוג יום הולדת לבד. אבל אני חושבת שלא.
בכל אופן, נראה לי שאיבדתי את זה... את הכתיבה, כלומר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
