 כינוי:
בת: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2004
עסוקמאודמידאשוב
לעצמי. אני שוב בעבודה, כמובן. איכשהו כשאני כותבת כאן הכל הופך לי למיובש כזה. אני חושבת שדוקא בגלל התחושה שאני צריכה להרשים מישהו. אז זהו, החלטתי שאני כותבת לעצמי. ומי שירצה שיגיב.
בזמן האחרון אני הרבה בנסיעות. גם בגלל הבחור, שגר די רחוק מהבית שלי. וגם בגלל שאני כותבת עבודות עם חברותיי שגרות גם הן די רחוק. אבל אני אוהבת לנסוע, כי זה נותן זמן לחשוב על כל הדברים בלי למהר. אני שומעת מוסיקה בדרך ונרגעת, כי כשאני מגיעה לאיזה שהוא מקום תמיד צריך לעשות משהו. וכשנמצאים באוטו צריך פשוט להגיע. יש בי איזה צורך לנדודים למרות אישיותי הביתית כל כך. מצחיק שאני כותבת על זה, אולי בגלל שהבוקר לקח לי שעה להגיע הביתה, ועוד מעט אסע באמת ליקנעם...לעוד יום מפרך של כתיבה. למרות זאת, אני נהנית מהכתיבה יחד עם אנשים אחרים. זה הרבה יותר קל מלעבוד לבד.
והבחור, לגביו אני לא ממש יודעת. אתמול דוקא היה ממש כיף.
עכשיו התקשרה עוד חברה בנוגע לעבודה אחרת. וכמובן, התיזה, התיזה. שאני כבר כל כך רוצה לראות את עצמי כותבת. בזמן האחרון הנושא שמלווה אותי הוא קצב החיים, שמצד אחד הוא איטי מדי (אין מספיק שעות ביממה כדי לעשות מה שאני רוצה לעשות) ומצד שני אני כל הזמן בריצות אחרי הזמן. בטאו של פו יש תיאור של אנשים כמוני, שהם כמו השפן מפו הדב. הוא קורא להם שם "עסוקמאודמידאשובים".
| |
 אוח, כל כך הייתי רוצה שהבלוג שלי יהיה
מעניין. אבל המוח שלי מלא בעובדות יבשות ומשעממות, וב"צריכים"
שבאמת החלקים היותר פיוטיים שלי נמצאים אי שם בשכבות תת קרקעיות.
אני חושבת שפעם הייתי הרבה יותר חיה. אני קצת חוששת לאני היצירתי שלי. האמת שאפשר לעשות את הניסוי הידוע של לא להפסיק לכתוב, זה תמיד מוציא כל מיני דברים לא נשלטים, וזה למעשה מה שאני עושה כרגע. להשתחרר, להשתחרר. פעם הייתי כותבת כל בוקר "דפי בוקר" לפי הספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון. עמיר לב מתנגן כאן ברקע, ואיריס שיושבת לידי מתענגת עליו. הוא שר על תה מתוק וזה מזכיר לי גם את טיוליו של אהוד בנאי בעכו. עם הכנאפה המתוקה שלו. אני אוהבת כנאפה. אני לא בטוחה שאני אוהבת כל כך את עכו. לאחרונה דוקא נסעתי כל פעם לידה, כי שם באיזור נמצא אמיר איתו אני יוצאת עכשיו (והוא אפילו הופך להיות מפורסם). ויש לו גומה בלחי שמאל ושיער מאפיר. הוא גר בקיבוץ, אני לא אכתוב איזה למרות שאין ממש הרבה אפשרויות. לחץ, כמה לחץ. וכמה שאני מרגישה מתוסבכת עכשיו. אני יושבת כאן, במדור שלי, לובשת אחת מהחולצות האלה שנראות כמו חולצה קצרה על חולצה ארוכה, וכותבת, מי היה מאמין, עם מוסיקה דוקא לא רעה ברקע. הבוקר דוקא התחיל בטלפון מטריד של השותפה שלי שעוזבת שניסתה להלחיץ אותי. אני רוצה שהיא תעזוב כבר, וגם היא היתה רוצה לעזוב כבר, אבל אנחנו לא מוצאים אנשים מתאימים, לעזאזל, וזה ממש מדכא. לא הייתי רוצה להתפשר. ופתאום יש כאן מין מתיקות חמימה כזאת בגלל שהתחיל עוד שיר נורא יפה. ואני מרגישה שהרגע הזה מספיק לי.
זהו, אוהבת אתכם, תהיו אשר תהיו. שיהיה לכם יום עם קרני ערב זוהרות
| |
שקט פה
קצת יותר.
האמת שהיו לי הרבה התלבטויות לגבי רמת החשיפה שלי כאן.
גם כי אני אשת טיפול (מתחילה) ולא רוצה שמטופלים אולי יזהו.
וגם מעוד סיבות...בדרך כלל אני הרבה יותר אמיצה.
מישהו חייג לי עכשיו בתוך האוזן.
חשבתי שיכול היה להיות מגניב אם היתה מוזיקה בבלוגים. ואז הייתם נכנסים לבלוג שלי והייתם שומעים את בוב דילן, או את סוזן וגה, או את לאונרד כהן, ולפעמים את אהוד בנאי, לפי מצב הרוח.
אז בינתיים תדמיינו שאתם שומעים אותם.
את המפוחית שלהם...
לפעמים הייתם יכולים לשמוע גם את סיימון וגרפונקל, שרים בקול שקט שקט ועדין.
לפעמים היה שקט.
אבל עכשיו, Definitely Dillan.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
