 כינוי:
בת: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2004
סיפור קטן
חשבתי להיכנס למרה השחורה הרגילה שלי, אבל החלטתי במקום זה למלא את ההבטחה שלי מפעם שעברה.
אני מקווה שאני אספר אותו טוב. איכשהו יוצא ככה שכל האנשים שאני כותבת עליהם, שמם מתחיל באות ש', כך שיוצא שכולם אותו דבר, אבל תדעו שלא.
זה היה בקיץ שעבר. קצת לפני הקיץ. עמדה להסתיים שנת הלימודים ואני עמדתי להיפרד מקבוצת אנשים שלמדתי איתם. אחד מהם היה בחור בשם ש', בחור רגיש בצורה יוצאת דופן, מוערך מאוד על ידי ונשוי, ולאורך לימודינו היו לנו כמה שיחות כאלה בחלונות פתאומיים, מאוד מעמיקות ומעניינות. אחד הנושאים שדיברנו עליהם היה השואה, נושא שהעסיק את שנינו מאוד אז. למרות זאת, איכשהו חשבתי שהוא לא מחבב אותי במיוחד. הוא שידר מין ריחוק ורתיעה.
כשממש הסתיימה השנה, נפגשנו באחת ההפסקות והלכנו לשתות קפה. דיברנו על השואה ועל האופן בו התייחסו לנושא הזה במשפחות שלנו. ואז הוא אמר משהו כגון "אנחנו כל כך דומים, כאילו אנחנו בני משפחה, את לא חושבת?" אני הופתעתי מזה, ושאלתי אותו אם הוא באמת מתכוון לזה. הוא אמר שכן. אמרתי שחשבתי שאנחנו דומים, אבל לא חשבתי שהוא חושב ככה. ואז הוא אמר לי שבעצם מאז שהתחלנו ללמוד הוא היה מאוהב בי ופינטז עלי ועל הסנדלים שלי, ואפילו דיבר עלי בטיפול שלו.
הייתי ממש בשוק. בן אדם שאתה בטוח שממש לא מחבב אותך אפילו פתאום יוצא בהצהרה כזאת. כמובן שהייתי מאוד מוחמאת. אבל גם מאוד מופתעת. אמרתי לו שאף פעם לא חשבתי עליו ככה, כי הוא נשוי וגם בגלל היחס שלו אלי. הוא אמר שהוא התנהג ככה בכוונה, כדי שלא אחשוד, ועכשיו הוא יכול להוציא את זה החוצה כי אנחנו נפרדים.
החלטנו שנינו לא ללכת לשיעור הבא, הסתובבנו באוניברסיטה בלי לדעת ממש לאן ללכת ומה לעשות עכשיו. הוא רעד כולו, לא הפסיק לרעוד, והתרגש נוראה. אני לא התרגשתי אבל היתה תחושה שמשהו לא ברור עומד לקרות. בסוף התיישבנו באיזה מקום ודיברנו על זוגיות. תמיד בלימודים הוא אמר שקשה לו עם המיסטיות שלי, ולא הבנתי איך זה מסתדר. ועכשיו פתאום נראה לי שזה בדיוק הדבר שמשך אותו, ואמרתי לו שאני חושבת שבעצם לא מדובר ממש בי. דרכי הוא רצה לגעת בקסם שהוא לא יכול לגעת בו לבד. כשאמרתי לו את זה הוא אמר שבעצם בכל התאהבות יש השלכה. הוא דיבר קצת על הקשר הזוגי שלו, שבו הוא מרגיש בטוח כי הוא לא נבלע בתוכו, ושהוא פוחד ממה שקורה לו איתי. דיברנו על מוסיקה ועל איך ששנינו יכולים "להשמיע" תקליט שלם בראש וככה להרגיש לא לבד. הרגשנו כאילו אנחנו נמצאים על אי לגמרי רק שלנו, למרות כל האנשים מסביב.
השיעור הבא שלי עמד להתחיל. עלינו את כל העליה בחזרה, מתנשמים (הוא כבר היה לגמרי אדום). הוא לא יכול היה לעזוב אותי, נכנס איתי לבנין ועמדנו בחדר המדרגות. לא האמנתי שמשהו יקרה, לא חשבתי שדברים כאלה יכולים בכלל להיתרגם למשהו פיזי והוא נתן לי נשיקה בעוד אני נותרת המומה, לא מגיבה. רציתי לשלוח לו מכתבים. הוא אמר שאין לו כתובת והוא לא ממוחשב. מה זאת אומרת אין לו כתובת? ממש ככה, אין לו מקום שהוא רק אישי שלו. החלטתי לכתוב מכתבים ולטמון אותם בכל מיני סלעים ברחבי העיר ואחר כך לשלוח אותו לשם...
| |
 שלום לכולם
אני מרגישה חגיגית הלילה. החלטתי למגר את הסבל, העצב וכל שאר מריעין בישין שכאלה, הדלקתי נר כתום עבור חברתי י' (מצב החשבון שלה ממש לא טוב) ושמתי את מוסיקת הלילה האהובה עלי (אחת מהן) - להקת night arc. רק עכשיו שמתי לב שבעצם גם השם מתאים. והחלטתי פתאום להכניס אתכם יותר לחיי. כלומר, אולי לא הצגה פורמלית ממש, אבל אולי לא אתייחס למקום הזה לגמרי כיומן אישי. כי בכל זאת, הוא לא.
אז מה כן אומר? חשבתי שאולי עם הזמן אספר לכם סיפורים קטנים. שמתי לב שכשגדלים מצטברים סיפורים. והם מתהדקים עם הזמן, מקבלים פנים וצורה ושם. והתחלה וסוף ונשמטים מהם פרטים, והם הופכים לפנינים מינימליסטיות, מושלמות.
ואת הסיפורים החביבים עלי אני מספרת לעצמי אינספור פעמים, מתרפקת עליהם כמו שילד מתרפק על אותו סיפור לפני השינה שחוזר על עצמו שוב ושוב. משהו בחזרתיות הזאת עושה משהו. אולי מזכיר, אבל בעיקר משכיח ומטשטש את הפרטים הפחות אהובים במיתוסים הפרטיים שלנו.
ואני לא יודעת ממה להתחיל...כי יש כל כך הרבה כמובן.
אולי הפעם לא אספר לכם סיפור. אולי רק אעתיק לכאן שיר שהעתיקו עבורי כמה חברות ליום הולדתי האחרון:
קצב חיים כזה / יהודה עמיחי
אני מסתכל בעץ הלימון ששתלתי אותו
לפני שנה. קצב אחר ואיטי היה דרוש לי
כדי לראות את צמיחת ענפיו ואת העלים הנפתחים
אני רוצה קצב חיים כזה.
לא כמו קריאת עיתון, אלא כלימוד קריאה של ילד
או כפענוח שקט של כתב על מצבה עתיקה.
ומה שעושה ספר תורה במשך שנה שלמה
שמתגלגל מבראשית עד מות משה
אני עושה יום יום בחיפזון
או בלילות ללא שינה מצד לצד.
ככל שאתה חי יותר הולכים ומתרבים
המפרשים את מעשיך, כמו עובד טלפון
שבפתח העגול מעליו עומדים נותני העצות
וצועקי ההוראות
אך הוא עצמו לבדו במעמקיו.
זה מעניין. אני מרגישה עכשיו בבית פה. לקח לי קצת זמן. מה שקרה לי לפני שניגשתי היום לכתוב הוא שניסיתי להזכיר לעצמי מי אני. מה חשוב לי. איפה האור שלי. נעים, נעים לזרום עם מילותיו של עמיחי - להתלוות אליו לרגע, כמו אל מישהו שיודע.
| |
כבר מאוחר
מכל הבחינות. גם ארבע בבוקר וגם כבר ה-20 לחודש. חיפשתי את העט שלי בכל החדר ולא מצאתי. נורא טיפשי. אתה מת לכתוב וכל מה שאפשר למצוא זה עטים נמרחים שמשאירים איזו דביקות לא נעימה על היד.
תצחקו תצחקו, אבל עט נכון זה דבר נורא חשוב.
רוב העטים הם מגבילים, ולא מהירים מספיק.
אז עכשיו לילה או בוקר כאמור, יום שישי, חזרתי מבילוי עם חברים טובים (וזה בשבילך, אנג'לוס) שאפשר להתכרבל איתם מול הטלויזיה. ואני חולה במחלה משונה, הבלוטות שלי נפוחות וכואבות ואני צריכה לכתוב את הצעת התיזה שלי. אבל נכנעתי. החלטתי שאני חולה ומסכנה ושמגיע לי לנוח, וזה הרגיע אותי קצת אחרי השבוע הלא כל כך סימפטי שהיה.
נשימה עמוקה. החיים זורמים, זורמים בלי להרגיש.
אני אוהבת את השעות האלה, הרדיו מנגן בלי כמעט הפסקות לפרסומות. ויש מין שקט כזה, כמו פסק זמן למחשבה.
קראתי את שבילי, האחד והיחיד, אחד מספריו דוקא על מסעות בעולם. חשבתי שמאז שהכרתי אותו התקדמתי או אתקדם, אבל אני כנראה בן אדם של משורר אחד. טוב, אולי לא אחד, יש עוד כמה טובים, אבל רק איתו זה בית. אפילו לא ברור למה בדיוק. אותה קבוצת נשמות, כנראה. מזכיר לי את האור, אותו האור האבוד. אני קוראת אותו ובא לי לקרוא לו לתוך הספר, "הי, אני כאן, אני כאן" אבל אני יודעת ששבילי הוא מסוג המחפשים שימשיכו לחפש לעד, זה לא עניין של למצוא. "אני הנוסע המאוהב" - מאוהב במסע עצמו.
אני מרגישה שאני נאחזת בו ולא מצליחה לגעת בעצמי, מפחדת מהריקנות שאולי יש שם. רוצה להיות משהו אחר, מישהו אחר.
לפעמים נדמה לי שאני בנויה מאוסף של ציטוטים של אחרים.
החתולה שלי באה לבקר. אני כבר מכירה אותה כל כך טוב ויודעת שכשאלטף אותה היא תנסה לנשוך אותי. עבר לי בראש היום שאני חייבת בגדול למשפחת החתולים. ואיזה חברה היא. למרות הנשיכות והשריטות שלה. וזה שהיא קופצת עלי לפעמים דוקא כשאני מחליטה ללכת לישון (זה קרה היום).
הזמן הזורם הזה. אנחנו כל הזמן מוטרדים מכל מיני זוטות שאחר כך נשכחות לגמרי. למדתי את זה כבר. לפעמים אני כבר מזהה אפילו את הזוטות האלה שהן במיוחד מעצבנות ויודעת שאלה ייעלמו הכי מהר.
התגעגעתי ללהישפך על הנייר, זה מצריך אומץ ובא לי פתאום להיזרק, לא משנה מה:
אז הנה, מה יש כבר לומר, בסך הכל בן אדם אחד בחיים האלה, עם תקלות החשמל ועם כל התקלות בכלל...אוהבת ושונאת, מבשלת לעצמי לפעמים, פתיתים, שאני מאוד אוהבת, וגם שעועית צהובה. בעגבניות.
כמו שחברתי ש' לימדה אותי, בין שאר הדבירם המופלאים שלימדה. ומתגעגעת לאיזה אחר אהוב שלא בא. ונמאס לי כבר להיות בודדה ולישון לבד על הפליס הצהוב שלי, אבל אולי זה מה שצריך להיות עכשיו. והרדיו אמר עכשיו שמרווין גיי הוא זה ששר כל הזמן. אלבומו הקלאסי של מרווין גיי. בלוג עם מוסיקה, כרגיל אצלי. ואני מוסרת ד"ש לכל אלה שהחליפו עמי מלים, עמית המכשף וחצי אי וגם אמא וכולם, אשנים שיכולים להיות כמעט כל אחד אבל לא. ותוהה מה גורם להם לעשות את הקפיצה הענקית הזאת, לעמוד מול המסך ולכתוב את עצמם ולבחור תמונה ולהגיד לעולם שהם קיימים.
נשימה. קטע ארוך. לא נגמר לי. כבר ארבע וחצי, פתאום עברה במוחי מחשבה על מישהו יקר ואני לא מצליחה להיאחז במי הוא. הכל חולף כל כך מהר...
מזמן כל כך לא ציירתי. יש איזה געגוע לאחיזה במכחול והקביעה מרגע לרגע על הנייר.
כואב לי נורא בבלוטה השמאלית שבגרון. מעניין מה יקרה כשאעביר את כל זה למחשב. אני מקווה שעדיין אחיה. אני מקווה. זה מפחיד אותי קצת. לפעמים אני קצת נכנסת להפחדות עצמיות שכאלה. מחשבות שאתה לא כל כך רוצה לחשוב אותן אבל הן מתפלקות לך ואי אפשר להחזיר אותן. אוי, זה לא כל כך טוב מה שקורה עכשיו. טוב, אז די, אולי ההיזרקות הזאת לא טובה לי...
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
