מטפסת על קירות בפתח תקווה
|
 כינוי:
בת: 49 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2006
 על כתיבה
שוב אני כאן.
נזכרתי בספר בשם "עצם הכתיבה" שאהבתי אותו מאוד - מישהי שכותבת על איך לכתוב, נושא חביב עלי (ומי שמכיר אותי כבר יודע).
נזכרתי בזה בגלל תגובה של קריסטל לפוסט האחרון שלי, שבאמת לא היה מבריק - היא כתבה לי "תכתבי פעם הבאה משהו באמת מלא בתוכן". אחרי שבלעתי את העלבון הראשוני, חשבתי - הי, זה לא ממש נכון. כדי לכתוב לא צריך לכתוב רק כשיש מה. כדי לכתוב צריך לכתוב גם כשממש אין, גם כשכל מה שיוצא הוא זבל וגם כשמה שעושים בעצם הוא אימון.
זה מתחבר לי גם לספר נפלא בשם "דרך האומן", שם המחברת המליצה לכתוב בכל בוקר מספר דפים עם כל מה שעובר בראש, בלי שום סינון. ניסיתי את זה לתקופה מסוימת, ואני חייבת להודות שלמרות שהמחשבה הראשונה שהיתה לי בראש בבוקר היתה "אני נורא צריכה פיפי" ושזה מה שכתבתי, עדיין היה לדפים האלה ערך. הם עזרו לי לראות מה עובר לי בראש. ולפעמים הם אפשרו גם לדברים יותר "בעלי ערך" לקרות.
המקום הזה בשבילי הוא מרחב של ניסוי. יש לי פה אפשרות לכתוב כמעט הכל, בלי לשפוט ובלי לומר לעצמי שאני חייבת לכתוב משהו בעל ערך, או כזה שיביא הרבה קוראים. ואני יודעת שיש פוסטים לא מעניינים ושלפעמים מפליא אותי אפילו שאנשים קוראים, אבל זו לא המטרה.
| |
אתחיל במשפט הרגיל: מזמן לא הייתי כאן.
למרות שאני לא כותבת הרבה, התאזנתי מעט בכך שאני שמחה שהבלוג הזה קיים, ושיש אפשרות לכתוב בו פעם בכמה חודשים...
אין לי מושג מה לכתוב היום. הדף לבן מתמיד.
כבר לא התאמנתי בלהיזרק הרבה זמן.
יום שישי אצלנו בבית. נרות ושני מחשבים דלוקים ופעילים.
אני תקועה, בוהה מול המסך.
חלודה לגמרי.
מפחיד אותי פתאום להיזרק, כאילו לא עשיתי את זה מעולם.
מקווה ששדות בסדר ומרגיש טוב.
עשינו היום טיול בתל אביב. רגיל כזה. ראינו את בועז שרעבי שכבר כמעט אין לו קול. מוזר פתאום לראות מישהו מוכר שבעצם מעולם לא ראית אותו ממש.
אבן גבירול. מוזר לי איך העיר הזאת, הלא כל כך גדולה, כזו מרכזית.
החבר שלי מדבר ברקע בטלפון עם אמא שלו, מתבדח איתה.
אין לי שום דבר מעניין לספר. אפילו לא מבפנים. איך הייתי פעם מציצה פנימה והכל היה זורם.
יושבת מול המסך. כיסא נוח כחול עם גלגלים. על השולחן כל מיני חפצים. אני אמורה, כתמיד, לעבוד. חיי מחכים להמשך, לכך שאסיים סוף סוף את התיזה. אני זוכרת שכשהתחלתי אותה הייתי כאן וכתבתי... לא ייאמן שזה עוד לא נגמר. כבר איזה שלוש שנים או משהו. אני איטית ועצלנית למדיי, כותבת כל פעם קצת. מוצאת לעצמי חסימות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
