מטפסת על קירות בפתח תקווה

שוב בייביסיטינג. אני כבר אתחיל להתרגל למחשב הזה. אלא שהפעם הם נורא הלחיצו אותי, ההורים. הם השאירו אותי כאן אחרי שהודיעו לי שלאחרונה היו כאן בבניין דלת שנשרפה ודלת שנשברה, והלכו. ושאהיה ערנית ושהטלוויזיה תהיה מוחלשת ושאשים לב אם אני מריחה ריח שרוף. אז עכשיו כבר כמה שעות אני עם אזניים ואף זקורים, וזה מאוד לא מרגיע. הדבר היחיד שהרגיע אותי קצת היה טקס קריאת הסיפור והמקלחת (בעצם הפוך). הם ילדים נורא חמודים.

מחר יום שני, אני נוסעת לעבודה ברכבת ובדרך קוראת ספר ושומעת מוזיקה ולרוב קונה קפה. אני צריכה לקנות טיטולים לבתיה. זה לא יאומן שאני עושה דברים כאלה בעבודה שלי. היום גם אשפזתי את עודד. זה היה פחות נורא ממה שחשבתי שיהיה, תמיד כשאנשים מלאים בשתן זה מרתיע אותי ונראה נוראי. כשהגעתי למפעל הוא דווקא חייך וכמעט התחרטתי, אז התקשרתי לטל והיא הסבירה לי שזה לא רק היום, שזה כל סוף השבוע שעבר. ואז הסברתי לפסיכיאטר במיון את שני המצבים הקיצוניים שלו.

כואבת לי יד שמאל, כרגיל. אני לא יושבת בנוח. אני לובשת את החולצה החדשה שקניתי, שעוד לא החלטתי אם היא מחמיאה או לא. רק נזכרתי שחולצות כפתורים נורא מגדילות את הציצים. אולי בגלל זה הפסקתי ללבוש אותן. אני מוטרדת מנושא הדלתות שמאחורי, ומחדר המדרגות החשוך, מנסה לשמוע כל רחש. זו משמרת הבייביסיטינג הכי ארוכה בחיי. בעצם היו ארוכות יותר מזו, אבל זו באמת מקבלת אפיון מיוחד בשל דפיקות הלב שאני חשה מפעם לפעם, כשעולה לי מחשבה שאני שומעת רחש.

אז עכשיו אני בודקת מה אפשר להוציא מעצמי במצבי עייפות מתקדמים. אבל רגע, אני צריכה פיפי.

כבר יומיים שאני מבלה את לילותיי בבייבי סיטר, יושבת מול מחשב זר, מול טלוויזיה זרה, מגיעה הביתה בשעות מטורפות. (עכשיו עוד לא הגעתי הביתה). והכל ברצף, ישר מהעבודה. למה אני עושה את זה לעצמי? אני בעיקר כנראה מנסה לבדוק איך אני אהיה בתור אמא. נראה לי שלא רעה בסך הכל.

אז מה עוד יש לי להגיד? העיניים שלי שורפות, מצפה לי עוד סיבוב חיפוש חנייה ארוך ומתיש ככל הנראה ברחובות תל אביב הנאווה, משחק חיפוש החנייה הוא חביב עלי אבל לא במצבים כאלה, שבהם אני לא מצליחה לזמן חניה מרוב עייפות ופשוט ממשיכה להסתובב במעגלים סביב הבית שלי, דבר מתסכל ביותר - להיות כל כך קרובה ולא להצליח להגיע אליו. בסופו של דבר אני מצליחה למצוא, רחוק כמובן, אני מהלכת לי לבדי כמעט ברחוב ועקביי נוקשים על המדרכה בקצב מהיר יחסית. אני מחפשת את החלקים המוארים של הרחוב. נכנסת לבית חשוך, מנסה לא לעשות רעש, מגלה שהבוילר לא דלק והדבר שאני הכי רוצה בעולם זה לעשות מקלחת, אז אין ברירה אלא לשבת בבגדים הלוחצים עוד בסלון ולהמתין.

ויש גם ימים אחרים, שבהם הכל איכשהו הולך חלק. אני מוצאת חניה נסית קרובה אל הבית, לאחר חיפוש קצר ורגוע שבו אני מצליחה לדמיין מישהו יוצא מהחניה, אני עולה הביתה ומגלה ששי יושב וכותב תיקים, כל האורות דולקים והבוילר דלק. אני מתקלחת ונכנסת למיטה.