 כינוי:
בת: 48 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2004
פיזרתי את השיער. פיזרתי גם את הנשמה שלי
אני רוצה לכתוב. אני מתגעגעת ללכתוב. אני דוקא כותבת, אבל עבודה.
והנפש שלי צריכה קצת מנוחה. גם הגוף. אני רוצה להיכנס ל
(עברה לי בראש התמונה של הדגים מהפוסט הקודם)
למה לא לשים אותה שוב?
אני רוצה להיכנס ל
והאמת שהמצב טוב, כי התכניות הן לנסוע בשבוע הבא, יום ראשון, לאיזה שהוא מקום, עוד לא ברור לאן בדיוק, סיני או קפריסין, אני רק מקווה שזה יצא
ויש בי גם משהו שמקווה שזה לא יצא, כי אני כזאת, קצת כבדה, אבל כשאני אצא אני אשמח
בואי נימלט מן האספלט
ומן הערים המקומטות
בואי נימלט אל הלגונות השקטות
בואי לאילת, לאילת
אני יודעת שיהיה בסדר. וכשאהיה שם, בלגונות השקטות, אהובי אולי בינתיים ירגע ואולי ימצא התמחות ואולי יתקבל לדוקטורט ואולי יהיו לו יותר תשובות לגבי מיקומנו ביקום. ואולי לא. אולי הוא גם יחליט שלא. וזה בסדר.
אני מדמיינת את עצמי על חול בהיר, רך וחם, עם ספר ביד ועם בגד ים תכול
עם קרם שיזוף בריח קוקוס
אני יושבת כאן בחדר, מצוננת, מנסה לסיים את חובותי האחרונים לסמסטר.
עייפה מותשת מכל זה, רוצה כבר רוצה כבר רוצה.
מתגעגעת אליכם, לא תמיד מגיעה, לא פוגשת גם את עצמי. בוקר בוקר אני קמה בצהריים. לא מספיקה, רודפת אחרי הזנב של עצמי, חיה חיים זמניים, מעבריים לגמרי. ובכל זאת מצליחה אולי לאהוב רגעים מסוימים.
האנשים שרים לי את השיר שקודם.
בואי נימלט מן האספלט
כמו פזמון חוזר.
ואיך זה איך זה אנחנו ביחד לא ביחד לא נפגשים לא מתראים רק מדברים עפולה עפולה בת ים
נהריה ראשון לציון חיפה תל אביב
כאן ושם ודולרים ושקלים
מרסדס?! איך היא התחילה לשיר פתאום?
חברתי עינת ממקסיקו שולחת לי ציורים
אני מתגעגעת כל כך לשנה ג', היינו יושבות בבית ההוא שלה ושל חבר שלה דאז
שכבר התחתן מאז עם מישהי אחרת
הבית ההוא עם הפסים הצהובים ושברי האור. שותות קפה אוכלות קורנפלקס מדברות מדברות מדברות חתול חברים מוסיקה אהבה
אהבה המון אהבה אז היתה בינינו רק הכרנו ואחר כך האהבה המשיכה והצטיירה לה על קירות, אפילו של האוניברסיטה.
אני מתגעגעת אלייך כל כך. הרגש הזה, החי, לפעמים נקבר תחת מלים מלים ממוחשבות ומאויימלות.
טוב לי לדבר כאן. אני מרגישה חום שמתפשט
כל היום הייתי כל כך עייפה ורק דיברתי ודיברתי, לא כמו כאן
לפזר את השיער, לפזר את הנשמה
| |
מנהג חדש אני מנסה להנהיג לי. ללכת לישון מוקדם. עוד מעט הולכים לישון.
זה בעקבות אהובי החדש - ישן, שחזר לפתע לחיי.
פעם היינו עושים לילות לבנים-הזויים. רעים. עכשיו הלילות רוויי שינה, מוקדמים.
שוחחנו בטלפון. לפעמים עוברים בינינו כל מיני שדים רעים שהופכים אותי לדכאונית ואותו לעצבני.
מה היה כאן? מה קרה כאן? הוא התקשר שוב, אחרי שהחלטנו לסגור.
הרגשתי כאילו אני שוקעת בבוץ, עניתי, קולי עדיין עייף קצת.
ועכשיו, אשחרר את הרסן מהמלים.
אני יושבת לי מול מחשבי כאן. מרסדס סוסה ברקע. מאוורר, אורות עדינים וכתומים, אור מהמרפסת. שתים עשרה בלילה. לובשת חולצה לבנה שכתוב עליה "הרמוניה" ומכנסיים קצרים עם ציורים של דגים. על השולחן היומן שלי, מנומר מפרווה (אללי) ועליו מונח הטלפון האלחוטי. בקבוק מים שנשאר בו עוד שלוק או שניים, ולידו קרם מסאז' שנעשה בו שימוש לא מזמן, כשלא הצלחנו להשתחרר
הבטן קצת כואבת.
רעש של יתוש, פרפר או זבוב. משהו כזה. המגירה של השידה מתפרקת ונופלת כל פעם שאני פותחת את המגירה עם הקונדומים
(ואני שואלת את עצמי - מי מהחברים שלי קורא את זה ואולי לא היה כדאי שיקרא).
ונתתי לו להציץ כאן. (לא רוצה לדבר על זה)
נשימה עייפה קצת, כבדה של תחילת שבוע.
לא היה לי כח ללכת למקהלה אבל כרגיל באך נתן לי תקווה. אתה שר את זה והתווים איכשהו מנקים אותך, מחברים אותך עם משהו גבוה יותר וחופשי. אתה לא מבין איך עדיין לא פתרת את כל הבעיות שלך
עיני נעצמות. לאחרונה אני אוהבת את הרגעים שלפני השינה, אני מניחה על המצח אבן שנקראת סופר שבע אותה אחר כך אני מחזיקה ביד כמעט כל הלילה, ומתעוררת בבוקר כשהיא איפה שהוא מתחתי. ככה אני, צריכה אובייקטי-מעבר.
לכל מקום הולכת עם ספר, אבן, קמיע. מרגיע אותי. מעודד אותי. אם אתקע במעלית לפחות אקרא ספר.
לא יודעת, אפילו ההיזרקות היום לא משוחררת כל כך. אני קצת כבדה היום.
למה זוגיות זה דבר כל כך מסובך?
אני כבר קצת מחכה לפגישה עם הפסיכולוג שלי שתתקיים מחר. לפעמים אני ממש מחכה לו. מה הוא יגיד, האם הוא יצליח להציל אותי. לאחרונה אני קצת חסרת אונים, הוא לא מצליח להציל אותי מעצמי
שוב אני חוזרת על צירוף המלים הלגמרי לא מוצלח הזה. למה להציל בכלל.
טוב, אני שוקעת. אז זהו, הולכים לישון.
זה לקח שמונה דקות, הסיפור הזה.
| |
"יתכן שיהיו לך חיים מאושרים רק בגלל ריח" (סבסטיאן)
"איפה הלכלוך? - בסופרן שני"
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
