מטפסת על קירות בפתח תקווה

בא לי להתבכיין.

סתם, פתאום המצב רוח שלי התעכר. בגלל בן הזוג שלי. אני יודעת שזה לא המצב רוח שלי שלא טוב, זה שלו.

ובכל זאת, זה מדבק. וזה מבאס כשהוא ככה.

לפעמים הוא כזה, עוקצני עצבני ורגיש, מחפש כאילו על מה לריב, אני מזהה את זה כשאני מרגישה שכל תגובה שלי לא באה טוב, לא משנה מה אגיד לא אצא מזה.

אלה הרגעים שאני זוכרת גם מקשרים קודמים שלא בא לך להיות בזוגיות. כאילו אתה כלוא.

ואני נוטה לברוח, לנסות להתחמק, לשתוק, להגיד "לא משנה", להוריד פרופיל. אולי לא ישימו לב שאני פה.

כאילו אני אומרת בלב "מה אתה רוצה ממני".

ובורכתי בבן זוג עם עיניים בגב, רנטגן, הוא לא יוותר לי, וזה רק מעצבן אותו יותר שאני ככה. מה שדורש ממני ממש תחכום כדי לצאת מהמצב.

אני ממש מרגישה שהכתיבה על זה מקלה עלי, המועקה יוצאת. אני גם יודעת שהוא יירגע בסוף, מה גם שיש פיצה בדרך שזה תמיד טוב (המאכל המנחם הלאומי).

אני אוהבת אקראיות.

אתם יודעים איך ציירתי את הכלב שבכותרת? החלטתי שאני פותחת ספר בעיניים עצומות ואיזה מילים שיוצאות לי אני צריכה למצוא דרך לצייר. יצאו המילים "רצון חופשי", וציירתי את הכלב הזה כי זה הדימוי שקפץ לי לראש. האמת, תרגיל גאוני בעיני (וסליחה שאני מחמיאה לעצמי).

עכשיו אני בפרויקט אמנותי חדש - אני ממלאת דפים שלמים של משבצות קטנטנות, גם על פי עקרון האקראיות אבל עם חוקים ברורים. אני איכשהו מאוד נהנית מזה אבל זה גם מביך אותי. מה שמביך שיחשבו שאני מטורפת כי אני נהנית מזה. קשה לי קצת לעשות את זה בפומבי. התגובות השכיחות של אנשים לזה הן שהם נורא נמשכים לזה ומעניין אותם איך אני עושה את זה ומצד שני הם שואלים אותי איך יש לי זמן.

אני נהנית לדמיין שזה בעצם ציור של אלוהים. (שוב, סליחה על המחמאות העצמיות).

חבל שאין לי סורק, הייתי מעלה את אחד מהם לכאן.