 כינוי:
בת: 49 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2004
בוקר טוב לי
השעה שמונה וחצי בבוקר, או יותר נכון לפנות בוקר לאנשים כמוני, אני בעבודה שותה הפוך ואוכלת בייגל.
ומשום מה משותקת קצת בכתיבה. כאילו איבדתי את עצמי מחדש (איזה ביטוי יפה, לאבד את עצמך מחדש). הכתיבה הזו בבוקר מזכירה לי תקופה שעבדתי עם ספר שנקרא "דרך האמן". זה ספר נהדר, בטח שמעתם עליו או שאתם מכירים, שמטרתו לעזור לאמנים חסומים לצאת מחסימתם. אז בסיס הבסיסים של הספר זה לכתוב "דפי בוקר": 3 דפים על הבוקר בלי להפסיק ובלי לחשוב (כמו הכתיבה הרגילה שלי בעצם). זה עוזר לראות מה נמצא שם במיינד, לנקות את כל השטויות ולאפשר לעצמך ליצור. אני זוכרת שבבוקר היו לי שטויות ממש, ומאחר שאין בקרה הן אכן יוצאות.
דפי בוקר
אז בוקר טוב לי כן כן כן שמי יעל ואני יושבת כאן עיני טרוטות טעם הקפה בפי בא לי לאכול אבל ידיי עסוקות בהקלדה כן באמת צורבות לי העיניים יצאתי הבוקר מביתי החדש יש עציצים בחוץ של אלי, בעל הבית והרבה חתולים החתולה שלי מגלה עולם חדש ומעניין מרתק בשבילה כבר כמעט כל הדברים מסודרים אבל בכלל לא בא לי לכתוב על זה אז אני יוצאת לרחוב, מטיילת על המדרכה. ליד הזבל יש כמה ארגזים. עוד מישהו מלבדנו עבר לא מזמן דירה. יש שם בית יפה נורא וראיתי בו אמא וילדה קטנה. יש שם מרפסת והבית פונה לשני הכיוונים. יש לו חלונות צרפתיים יפים והוא צבוע בצבע קצת צהוב. הרחוב באמת יפה. בקצה הרחוב, בעיקול, יש בית ספר. פתאום זה מזכיר לי את הטיול האחרון שלי בירושלים, ליטל (כך קראו לה?) לקחה אותנו בסמטאות העיר והובילה אותנו לבית קפה בוהמייני, שבו כל כיסא הוא שונה (מהסוג האהוב עלי). המקום הזכיר לי מאוד את רני. הייחוד של המקום שיש בו המון ספרים ואפשר לשבת ולקרוא, ספרים ישנים אבל גם חדשים. המרפסת הקטנה פנתה אל הרחוב והיה גם בה שולחן ושני כיסאות. ישבנו שם לנוח והתחשק לי לשתות משהו עם פסיפלורה אבל בסוף שתיתי שייק תות. שיבחנו את ליטל שהביאתנו למקום הזה, והיא המשיכה להוביל אותנו באותו היום, ברגל בוטחת אל העיר העתיקה, לא לפני שאכלנו ב"ספגטים". טיול אוכל זה היה. אז המשכנו בשוק ברובע הערבי, והיה מתח גדול, תחושה לא נעימה כל כך שמסתכלים עלינו. אני לא אוהבת להרגיש שאני יהודיה אשכנזיה לבנוּנית ומפונקת. אני גם פרנואידית נורא. המשכנו לכנסית הקבר. עודד אותי לראות קבוצות קטנות של חיילים בדרך. הקפה שלי כרגע מתקרר אבל לא נורא. זה דוקא מעניין שנזכרתי פתאום דוקא ביום ההוא. עינב עצרה אותנו כל רגע (בעצם זה היה אחר כך) כדי לראות כל סמטה, כל ציץ וכל פרח. אמרתי לה שיש לה עיניים של צלמת אבל היא הכחישה.
כשהגענו לכנסיית הקבר עינב שאלה אותי אם הייתי שם פעם ואמרתי לה שלא, היא אמרה שזה מקום מדהים, שפעם ראשונה שהיא באה לשם היא נורא התרשמה. נכנסנו למבנה הגבוה והחשוך. דמויות מסתוריות הקיפו אותנו. בתוך ביתן תפילה קטן שהצצנו אליו ניבט אלינו איש שנראה כאילו יצא מתמונה של בוש או ברויגל, מראה מפחיד ומוזר. מייד אחר כך מישהו התחיל לצעוק עלינו באנגלית בגלל החזיה החשופה (כתפיות) של ליטל cover your breasts! get out! immidiatly! immidiatly! יצאנו משם ועינב שאלה אותי אם אני רוצה להסתובב שם עוד קצת, אמרתי שזה הספיק לי ושהמקום הזה עשה לי צמרמורת. רציתי כבר לצאת מהרובע הערבי, ובאמת חזרנו ועברנו לרובע היהודי. במקום המעבר, עליו הצביעה ליטל, היה שינוי מוחלט באור. משהו נעשה בהיר יותר ברגע שעברנו, ותחושה של הקלה פשטה באיברי. נחנו קצת בצד, והמשכנו להסתובב בסמטאות (וזה היה המקום בו עינב עצרה בכל מקום ורצתה שנסתכל). התחלנו לרדת לכיוון הכותל. עצרתי לשתות שלוק מהקפה וביס מהבייגל. ירדנו בסמטאות ובמקום מסויים (טוב כאן עצרו אותי באמצע, וזה בגלל שאני בכל זאת בעבודה) אז במקום מסויים איזה ערבי עקב אחרינו, והחלטנו לחזור למסלול עם קצת יותר אנשים. ירדנו לכיוון הכותל. הבנות התכסו במטפחות שמחלקים שם. מישהו הגיש לי ליד חמסה קטנה על חוט ובלי לחשוב, לקחתי אותה. הוא ביקש צדקה וקשר לי חוט אדום על היד. אחר כך גם לבנות האחרות. הרגשתי לא נוח שבגללי הן גם נתנו צדקה, אבל מצד שני הרגשתי שאני דוקא צריכה את החוט האדום הזה ואת החמסה. ליטל אמרה שזה מעצבן כי עכשיו אי אפשר להוריד את זה עד שזה נופל (באותו יום הבנות האחרות הורידו את החוט, ורק אצלי הוא על היד עד עכשיו). המשכנו והתקרבנו לכותל, הן לא רצו ללכת ממש להתפלל. אני ישבתי וניסיתי להירגע מאירועי היום, שהיו דרמטיים ומוזרים. אחרי כעשר דקות החלטתי שאני צריכה ללכת לכותל ולבקש את בקשותיי. התקרבתי לשם. נזכרתי בפעם הקודמת שהייתי בכותל, אולי בגיל עשר או משהו כזה. אני זוכרת את הפתק ששמתי שם. גם הפעם הבאתי פתק. התיישבתי על אחד כיסאות הפלסטיק בין כל הנשים והילדות שם. עצמתי את עיני, וביקשתי. הרגשתי שמהראש שלי יוצאת אלומת אור שמגיעה לשמיים, ובתוכה זהרורים קטנים, כמו שרואים את גרגרי האבק בשמש. תחושה של חמימות. הייתי בתוך עצמי. אחר כך פקחתי את העיניים, כתבתי את הכל ושמתי בין האבנים. יצאתי משם בהליכה לאחור, כמו שהבנות אמרו לי לעשות. כמו סרט וידאו שמוקרן לאחור, הלכתי עד שיצאתי משם וחזרתי לזמן ולמרחב הרגילים.
אני לא זוכרת מה היה אחר כך, או שבעצם כן, לא רציתי לעבור שוב בדרך חזרה דרך הרובע הערבי. ולכן עשינו עיקוף ענק, שהזכיר לי טיפוס של צליינים, בין החומות והשערים הקודרים של ירושלים, בחום מהביל כשעל הכביש לידינו פקק תנועה מזעזע. דיברנו כל הזמן על הנהגים התמימים שמצטרפים אליו מבלי לדעת לאן הם נכנסים. התעייפנו והיה חם. שירי שהיא בהריון היתה עייפה במיוחד. הגענו לבסוף לאוטו ונסענו לחיפה.
זה היה היום הראשון במסע הרוחני שלנו, מסע רוחני עתיר בתי קפה (בעיקר "ארומה" שליטל מכורה לו) ומסעדות...
| |
הבית של יעל
אני עומדת לעבור דירה, כידוע, עם בן זוגי.
אני חיה כבר ארבע שנים באותו מקום. כזאת אני - לא אוהבת לזוז יותר מדי. שינויים מלחיצים אותי. סיומים והתחלות קשים לי. וכך יוצא שאני דוחה את השינויים עוד ועוד, עד לרגע שבאמת כבר אי אפשר יותר. כמו פרי שנושר מעץ רק כשכבר ממש בשל.
כבר לא רגילה לכתוב ככה, נורמלי. גם זה סוג של אימון...
זהו. בימים הקרובים אתחיל בהעברה של הדברים, ארגזים לאט לאט, אחרי שאמיין הכל ואם אצליח גם אזרוק הרבה דברים. אחר כך - הובלה, ורק בסוף - החתולה כמובן.
מלחיץ אותי. למרות שאני יודעת שכנראה יהיה טוב.
אוף, אני לא סובלת לכתוב ככה.
אז עכשיו רק מלים כחולות כמו גולות עגולות כמו שרשרת חמסה עולים בדמיוני רחובות צפתיים יפים מאבן סמטאות
והתמונה שקניתי באותה גלריה בצפת, אמנות הקבלה, שאתלה בחדר המגורים אינסוף אהבה כתוב עליה על עשר הספירות
העולם העליון נמצא מעל העולם הזה, מקביל לו, חי במקביל אני אוהבת לחשוב ככה ולדמיין איך אני קיימת בכל המישורים וגם כל השאר ואין זמן ואין לינאריות מה קורה לי שאני כל כך פילוסופית פתאום ואיך שעשיתי רווח הפכתי פתאום לרוחנית זה ממש מרתק מה שקורה מתחת לפני השטח ושי אמר לי אתמול שהוא מרגיש שיש דברים שקורים לי שאני לא מודעת להם הוא בטח יודע על מה הוא מדבר
מה גורם לי לעצור כך אין לי מושג. אני רק יודעת שהתמכרתי לדרך הזו
טוב היתה עכשיו הפסקה ארוכה. אפילו שכחתי שכתבתי.
ואני כבר במקום אחר לגמרי. אז כנראה שדי...
| |
יום הולדת לאיריס
מזמן לא כתבתי, והחלטתי שדי. החלטתי גם שהדבר הנסבל היחיד יהיה להיזרק. מגיל מאוד צעיר הבנתי שכשכותבים יומן יש משהו מעיק כזה בלכתוב את מאורעותיך. שחזור של שחזור של שחזור. hence, אני נזרקת.
נעלמתי מכאן כשנסעתי לחופש, שהיה אמור להיות בתורכיה, אפשרות שניה סיני, ובסוף מצאתי את עצמי במסע רוחני לשלוש ערים קדושות: ירושלים, צפת, טבריה. מסע שריגש וטילטל ועם זאת היה פשוט ורגיל כל כך, מלווה בבגד ים.
ואחר כך צללתי הישר, קפיצת ראש, לתוך החיים, בחיפוש דירה במרחבי חיפה, עליות וירידות, מורדות ועליות, מיוזעת כולי יחד עם בן זוגי היקר. היה מרגש גם, לא פחות. ולא הגעתי לכאן. ואפילו מוזר לי להיזרק. כאילו אני עוצרת את עצמי עדיין, אבל בירידה אז קשה. עם הברקסים. מה שמזכיר לי שהאוטו שלי מדאיג אותי קצת לאחרונה, יש לו קולות חדשים (תקתוקים) ובכלל יש לו כבר אישיות מפותחת משלו.
אני עצורה, עצורה מאוד. אין מה לעשות, ככה זה כשנחלדים. אני מקווה שעם הזמן זה יחזור אלי. אני באמת כבר לא יודעת איך נזרקים
הכלל הראשון הוא לא להשתמש בסימני פיסוק זה מאוד עוזר לשחרור ודוקא הפוסט האחרון שלי היה משוחרר מאוד אבל זה היה מזמן אז כן פיסוקים - להוריד ואיכשהו זה כבר משפיע על הנשימה ועומס החום הופך להיות ערב קריר וירושלמי, ופתאום יש הקלה באוויר, לא ממש שם עדיין אבל כמעט, כבר אפשר אולי לדמיין
ונעצרתי פתאום, החלטתי לעבור לפסקה חדשה ואני לא יודעת למה ואני מתקתקת בקצב מהיר יושבת כאן באמצע משרד ממוזג בעבודה אנשים עוברים, בוהים בי וחולפים וממשיכה לה עוד שנה ופתאום כבר עוד מעט ראש השנה והחגים והסתיו שאני אוהבת את רוחותיו שמזכיר דברים שמחים יותר ואירופאיים וכן אני ממשיכה מלים מלים כאילו זה לא משנה בכלל איזה
ועכשיו הם דיברו אלי כאילו אני יכולה להגיד משהו כשאני במצב הזה
"תעצרי לנשום"
תיעדתי אותך אמרתי לה
טוב די
אותך לא תיעדתי.
העבירה איריס יד בשיערה
מה כתבת עכשיו היא מתעניינת
"הקיצור את סתם מקשקשת, בגדול"
"תגידי שיש לי יום הולדת" מזל טוב איריס
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
