לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מטפסת על קירות בפתח תקווה



Avatarכינוי: 

בת: 48

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2004    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2004


ביקור שבועי אולי, בזמן האחרון
בתוך הנפש.
והנפש מתחילה מהגוף, ומתוך ההסתכלות בתוכו
אני מריחה מריח של עבודה
כמו שאבא היה חוזר הביתה כל יום בחמש
והיה לו ריח כזה, כמו שאני מריחה עכשיו. של הייתי כאן, וכאן וגם כאן.
טיפלתי בדברים.
ואני יושבת בקרירות של המזגן.
על אצבעי טבעת עם פרחים ירקרקים, וצמיד ירוק תואם מאבני ג'ייד מסותתות לעיגולים.
רגליי מוצלבות.
איך אפשר לפענח את הגוף לתוך הנפש?
קמתי השבוע פעמיים מתוך חלום של עיניים עצומות
שאי אפשר לפוקחן.
אני הולכת, מסומאת, מחפשת את היציאה.
ריכוז עכשיו. עיני ניבטות אל המקלדת השחורה.
ריכוז עכשיו, ריכוז בכל היום הזה. לסיים, לסיים את המשימות.
עשרת הימים הנוראים עכשיו. והנשמה עסוקה
רעש של דלתות נפתחות ונסגרות. מישהו שם לא ידוע מאחורי הקיר.
הנשמה, אמרתי, עסוקה. פעם מישהי אמרה לי שבימים האלה היא עושה חשבון נפש
ואין לה כח למקומות אחרים.
ויום הכיפורים קרב. אותו יום שלי, של כניסה פנימה או לפחות התכוונות לכך.
משהו קרה בשנים האחרונות. אולי הבנתי שאני לא עושה חשבון נפש אמיתי
ואני יוצאת מהיום הזה מותשת, ללא תכלית.
ריכוז עכשיו. עיני עצומות עכשיו באמת (מזל שאני מקלידה עיוור).
רגליי ממשיכות להיות מוצלבות. גבי לא ישר כל כך, נשען על הכסא המשרדי הכחול. לא הכי נוח לי עכשיו. יש איזה שהוא לחץ בתוך הגולגולת, משהו שם בין השיער למוח
ומחשבה חולפת שאני רק בן אדם, לא יודעת למה
ותחושה של זמזום בראש, כאילו מישהו, מלאך אולי, הניח כפותיו עלי
ומעביר לי מחשבות טובות
כמו במלאכים בשמי ברלין כשהוא מניח את ידו על הכתף, כל פעם של מישהו אחר.
כשהילד היה ילד...ככה זה מתחיל. אח, סרט נפלא
ועוד מעט יהיה חורף ואוכל ללבוש את הצעיף האדום שלי ואת המעיל האפור הארוך שבתוכו אני מתחבאת כל החורף
מין ככה ככה שכזה. לא לכאן ולא לכאן.
נשימה. אותו לחץ בראש.
נשיקות לכל אוהביי ואהוביי. אני חושבת עליכם, אחד-אחד. כמו אורז.



נכתב על ידי , 20/9/2004 17:20   בקטגוריות היזרקות נעימה  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דפי אחר צהריים


נשביתי שוב בקסם הפאנגשוויי, מציירת בתים, מחלקת אותם לתשע, בודקת כיוונים ונותנת המלצות כך סתם זה חזר אל תוך חיי
תמונה של נשר, חג בשמיים
ראש השנה בשמיים
מפריעים לי, אני כותבת ומדברים אליי
אז הנשר ההוא, כמו הקלף של אס החרבות בטארוט של גיא
הי גיא
התגעגעתי אליך והיית קרוב מאוד אל חול
אוף, שוב הוציאו אותי מריכוז
איריסקה, הכל בגללך.
הם רוצים שאני אצלם תמונות ביום ראשון.
כתיבה מקוטעת, לקונית, פירורים מתפזרים באוויר
כמו היקום בסיפור שלא נגמר, שבאמצע הספר מתפורר לו לגמרי
כמו חלקי האימפריה של עינת
ספל עם צילום של שני אנשים מחייכים
שמשמש כמחזיק מברשות שיניים של אנשים אחרים
במשך שנים,
שבור בשפתו
תזכורת למה שהייתם פעם. לאותו קורנפלקס ומיץ תפוזים שהיית קונה.
פירורים של אימפריה.
ובמעבר האחרון עוד פחות נותר מאותה אימפריה
נשארה לי רק הגיגית הצהובה לכביסה.
אולי עוד כמה דברים? אבל אני לא זוכרת. וגם שאריות מהאימפריה שבאה אחריה. גם הם אבדו בדרך
אל תחשבו שאני בדיכאון.
רסיסי אבק מתלכדים למשהו חדש. לכוכבים.



נכתב על ידי , 13/9/2004 16:21  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ויפאסנה


לא יודעת מה לכתוב. שפך מלים כרגיל. אני מסתכלת לתוך הגוף שלי, מרגישה שכפות הרגליים שלי קרות (פה במזגן) חוליות הצואר שלי קצת כואבות והשעון שלי לוחץ. אני מורידה אותו. נשימה עמוקה. עייפות כרגיל בעבודה. שוב אני יושבת במשרד ועונה לטלפונים. עבודה די אידאלית מצד אחד, כי עובדה שאני יכולה לשבת כאן ולשפוך את מלותיי כמו איזה מפל או פלג אבל מצד שני זה נמאס כבר. אני רוצה להתקדם מקצועית ולעשות דברים משמעותיים, ודוקא אליהם אין לי זמן. זה נכון שאני גם מתחמקת מהם. הבוקר דוקא היתה לי פגישת טיפול. הרגשתי לפתע שיש לי פתאום ידע מנסיון לגבי הדרכת הורים וזאת היתה הרגשה נעימה. הפגישה התמשכה וכשיצאנו ראיתי שחרגתי בעשר דקות. קשה לי לפעמים להסתכל ממש על השעון, אני מחכה שהמטופלת תעצום את עיניה או תביט לכיוון אחר ואז אני מציצה בחטף.
ואחר כך חשבתי שאם היה לי מטופל אחרי זה אז הייתי כבר מוצאת את הדרך לעצור את הפגישה וגם להסתכל על השעון. כשיצאתי החוצה אל האוטו שלי היא עדיין עמדה בתחנת האוטובוס, ואני במקום לעבור את הכביש הלכתי לאורכו.
ועכשיו שוקולד משובח ממלא את פי, כזה עם אגוזים וצימוקים, וקצת גורם לי לכאב מרוב מתיקות, וגם בא לי לשתות מים.
לקחתי שלוק מהמים, אבל הם לא קרים כמו שאני אוהבת.
איזו תחושת אופטימיות עברה בראשי עכשיו. אני תוהה מאיפה התחושות האלה באות בכלל. אולי זה משהו פיזיולוגי טהור, אולי כאב השיניים נחלש בכמה עשיריות או משהו כזה או שמשהו במוח ירה איזה נוירון לכיוון מקרי שגרם לתחושת עונג זערורית.
ומגרד לי קצת הגב.
כן, ככה זה כשאני מסתכלת פנימה. קודם כל הגוף מדבר. אתמול נשכבתי במיטה, חשבתי לעצמי שאני לא עייפה במיוחד, אבל שאשמח להסתכל על התחושות שלי. ואכן היה לי כאב בגב התחתון. משום מה כשנהייתי מודעת לו חשתי הקלה. אולי משם הגיעה ההקלה של קודם. ואני גם מרגישה שיש משהו נעים בהקלדה הזו, בכתיבה. האצבעות שלי נעות מהר. עברה במוחי מחשבה מטרידה בקשר למחשב שלי, שנתקע יותר בזמן האחרון ומקשה עלי לעבוד. מחשבה של קימוט גבות, כמו בציור שציירתי. ציירתי צמד ציורים פעם, של אותה ילדה - יעל שמה - לא זו לא אני - באחד היא שלווה והבעה של רוך משוחה על פניה, ובשניה היא עם עיניים פקוחות, מתפכחות: מביטה לנוכח הצלם שמצלם אותה ושמכניס את החוץ פנימה.
ידיות המגירות לוחצות על שוקי. בא לי לאסוף את השיער, ואני מתחילה לנוע בחוסר שקט על כיסא המחשב בגלל כאבי גב. אספתי את השיער. עכשיו קצת קריר לי בעורף. אני במשרד זר, ואפילו לא יודעת איפה מכבים פה את המזגן ומה מספר הטלפון כאן. לכל מי שמתקשר, אני אומרת: המזכירה תהיה מחר אחרי אחת. רושמת הודעות על דף לבן מהמדפסת. השעון שהסרתי מידי מונח על השולחן. קיבלתי לראש השנה אטלס טיולים וצנצנת דבש קטנטנה. הקרירות בעורף הפכה לצמרמורת בעמוד השדרה. אני מכניסה את הבטן. מרגישה שהנשימות הופכות לכבדות פתאום. כאילו משהו באוויר כאן נדחס.
יש מעלי תמונה, ציור מים ובו כפר דייגים קטן, שתי סירות מהן משתפלת רשת, ומרפסת עטוית אדניות גרניום על רקע השמים הבהירים המוכתמים קלות בעננים לבנים.
עינת התקשרה אלי אתמול, לא הייתי בבית. בעצם זה היה ביום שישי.
(זה ד"ש סמוי לעינת, שאמרה שהיא מבקרת כאן וכל הזמן מנקר לי בראש שהיא אמרה שהיא שמחה על כך שהיא יכולה לקרוא את עולמי כאן). זה עולם חלקי, בעיקר בזמן האחרון. צמרמורות ממשיכות בגב. אולי כדאי לחפש איפה המזגן כאן.
והחלטתי לעבוד יותר על התיזה. מקווה שזה יעבוד. יש לי איזה דחף לצאת מהתקיעות שנכנסתי אליה. אלוהים, קשה לי לדמיין את היום בו אוכל להגיד שסיימתי את זה. זה בטח יקח עוד שנתיים, למרות שאני אומרת לכולם שיש לי שנה לגמור את זה. ועוד מעט ראש השנה. יש לחץ. עוד מעט ראש השנה. אתמול קנינו שטיח סגול בדליית אל כרמל. היום הלך ונעשה מסובך ומעייף יותר. אני לא סובלת שבתות. אני ממש מלהגת כאן היום. ואפילו בא לי לשים כאן ציור, תמונה, משהו בסגנון של מה שתיארתי קודם, אבל יש לי תמונה אחרת בראש שאני רוצה כאן, של מונה, שמזכירה לי את ראש השנה.



נכתב על ידי , 5/9/2004 13:31  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

10,625
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליעלת סלעים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יעלת סלעים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)