מטפסת על קירות בפתח תקווה

עוד לא יודעת אם for good. אבל אני יודעת שאני מתגעגעת.

ההתנהלות היומיומית הזאת, של לעשות ולעשות ולעשות, לפעמים נדמה לי שאני כבר לא קיימת. ואז מתחוור לי שבעצם יש תודעה מאחורי זה, קורים דברים, ושהייתי רוצה להעלות אותם על הכתב.

כל העניין התחיל לאחרונה שוב, כשמישהו שהכרתי לפני כעשר שנים, הכרות שטחית, חיפש אותי פתאום דרך המייל. בזמנו עזרתי לו להוציא ספר שירים - בעיקר קראתי את שיריו ונתתי לו הערות. כשהתקשרתי אליו הוא אמר שפעם קרא יומן שכתבתי ושלדעתו כדאי להוציא אותו כספר. אמרתי לו שאחשוב על זה, ושאני צריכה לקרוא את היומן שוב. התחלתי לקרוא והרגשתי שאני פותחת תיבת פנדורה - בכלל, זה העלה בי המון חששות לפרסם יומן אישי שלי, שמסופר בו בעיקר על מי שהפך להיות בעלי. גם כל החפירות האלה בעבר, וגם הכתיבה עצמה - מונוטונית ומשעממת, מתפלספת... אבל שוב, זה לא חומר שמלכתחילה יועד לפרסום. אז עזבתי את זה בינתיים. אבל חשבתי על הבלוג - שאם כבר, יש לי פה קטעים שכתבתי שמאוד יקרים ללבי, למרות שגם אותם לא קראתי שנים. ואני כל פעם מתפללת שהבלוג לא יימחק... אבל לא עושה כלום בנידון.

וגם חשבתי על זה שבכל זאת הפכתי לאמא. וכל ההתעסקויות שקשורות בזה. אז אולי נדונתי להצטרף לז'אנר בלוגי האמהות. או שלא, לא יודעת עדיין מה יעסיק אותי. אבל אם הייתי יכולה לכתוב יום יום... כמו שעשיתי פעם, כשכתבתי דפי בוקר, הרבה ג'אנק יצא החוצה וישאיר את המערכת שלי קצת יותר פנויה צלולה ובהירה. זה משמח אותי.