החדר של חני

"החיים לא תמיד הוגנים, בשביל זה יש חברת ביטוח הוגנת"

כ"כ הרבה פעמים לאחרונה שמעתי את המשפט הזה. מאחותי כמובן.

כן, אני דיי דיכאונית לאחרונה. אמרו לי שזה הגיל, אבל לפי איך שאני רואה את זה, לא חסרות לי סיבות.

אני חולת חופש, כאילו, אני יודעת שזה נישמע רגיל כי מי לא אוהב חופש? אבל אצלי זה ממש ממש חולת חופש!.

כל זמן הלימודים, כמעט כל השעות פינטזתי עליו.

במיוחד על החופש של השנה, היו לי כ"כ הרבה תוכניות לחופש הזה, כ"כ הרבה דברים שציפיתי להם.

בסוף הכל נהרס.

באמצע השנה חברה הציע לי לעבוד איתה ועם עוד ארבעה חברות בקייטנה, בתור מדריכות.

לגור יחד במשך שלושה שבועות באיזו דירה, לצאת לטיולים ובסוף לקבל גם 800 שקל.

קפצתי על המציאה, כבר משנה שעברה אני מתה להדריך בקייטנה משום מה.  בקיצור, הכל הלך מצויין כל הפרטים נסגרו ואנחנו רק חיכינו לחופש הגדול.

כמה ימים לאחר שהחל החופש (סוף סוף!) לפתע המרכזת של הקייטנה מתקשרת אלי ואומרת שכניראה שלא תיהיה קייטנה כי לא נירשמו מספיק ילדים ובלה בלה בלה.

אני ישר ניכנסתי לעצבים והתקשרתי לאותה חברה. נירגעתי מעט לאחר שהתקשרה אלי חזרה ואמרה שלא בטוח שאין קייטנה.

במשך כמה ימים העיניין היה לא סגור. - יש קייטנה, אין קייטנה וכו'.

בסופו של דבר אותה החברה הקשרה אלי ואמרה שממש ממש לא נעים לה, אבל בסוף אין קייטנה ושהיא מתה לפצות אותי וזה.. אמרתי לה כמובן שאין צורך. וניכנסתי לדיכאון.

כל התוכניות שלי הלכו.

שזה כולל-תעסוקה מעניינת ורוב הסיכויים שכייפית, אולי אפשרות למציאת עבודה אחרת והכי חשוב- לקנות פלאפון.

פינטזתי כבר על מה אני יעשה עם הכסף, וזה היה כמובן לקנות פלאפון.

בסוף זה נידפק.

נסעתי למרכז בתקווה למצוא עבודה. אחותי אמרה לי שיש מישהי שאולי תצטרך אותי בעבודה טפונית.

נסעתי לאחותי לשכון אצלה בבית לתקופה מסויימת רק לא ידעתי עד כמה.

אבא שלי טס לחו"ל. עסקים וכאלה. (שנוררות). אמא שלי לא מזמן נסעה לים המלח.

אחותי הקטנה נסעה לאח שלי, ואני נישארתי פה תקועה. אני אצל אחותי כבר מעל שבועיים, לא עושה שום דבר מעניין חוץ ממחשב וטלוויזיה רוב הזמן.

הלכתי עם אחותי לעבודה שהציעה לי ובאמת הלך לי די טוב. הייתי צריכה לנסות להתרים אנשים לאיזו קרן. עבדתי 4 שעות כניסיון. כן, מבאס לגמרי..

אחרי זה ניקראתי לשם שוב יחד עם אחותי ועבדנו שם רק שעתיים.

מאז לא יצא לי עוד לעבוד, כי לא היה צריך. היום ציפיתי לעבוד, אבל הבת של האחראית מאושפזת.

אולי מחר אני יעבוד.

אני מתה ליסוע לאחותי בבית שמש, אבל אני לא יכולה לעשות את זה כי פה יש לי עבודה. שם לא.

אני ממש תקועה פה. ממש ממש נימאס לי לראות טלוויזיה ועד כמה שזה נישמע לא הגיוני- נימאס לי מהמחשב.

אבל אין לי משהו אחר לעשות.

מאז שבאתי לפה, הספקתי פעם אחת ליסוע עם ההורים שלי ואחותי לחוף בתל-אביב לעשות הליכה על הים בלילה.

ולפני זה יצא לי פעם אחת להיות בים עם אחותי והמשפחה של גיסי (בעלה של אחותי ) בים. היה לא משהו.

הים מלוח ומלא גלים.( אין על הכינרת. ) וזהו. חוץ מזה לא עשיתי שומדבר מעניין.

נימאס לי.

נימאס לי לקום כל יום ב-12:00 בצהריים, להיות במחשב עד 3 בצהריים שאחותי מגיעה מהעבודה והיא לוקחת לי תמחשב. נימאס לי לראות תוכניות טלוויזיה משעממות מ שלוש עד חמש, שאז אין שום דבר לראות ואני הולכת לראות מה אחותי עושה, שזה בדר"כ כלל כלול בדברים לא מעניינים במיוחד.

נימאס לי למרוח תזמן עד 9 בערב, שאז יש תוכניות טלוויזיה מעניינות. נמאס לי להיות במחשב מ12 בלילה עד 4 לפנות בוקר.

בסופו של דבר, כבר התייאשתי  מללכת לישון. בתקווה למחר טוב יותר.

הגעתי למצב כזה, שאני מתחילה להבין את האימרה-

"משעמם לי בחיים".

אני מוצאת את עצמי לא פעם בדיכאון.

נימאס לי לזבל לאנשים תשכל עם הדיכאונות שלי.

נימאס לי לזבל לכם. אם בכלל יש מישהו שקורא בבלוג שלי.

אולי אני יחפש חברת ביטוח הוגנת, סתם בשביל להפיג תשיעמום.

חני .

(או, אולי אתחיל ליקרוא לעצמי-

דיכאונית.)