היום זכיתי לטיול-לסיור בחצר בית החולים
השמש חיממה מאוד, ועץ הזית זרח מאושר
הספסל לידו היה קריר, אז התישבתי עליו והאחות-המטפלת לידי.
היא כל הזמן מתבוננת בי, האחות-המטפלת הזו, כאילו בשניה איעלם
או
אפגע בעצמי ללא הכרה, או אולי אבצע איזה כישוף ואנפוך לעכביש שחור ענק
ואעקוץ אותה, ואחדיר לתוכה את מיצי הארס שלי שיתחילו בעיכול גופה, כך שיהיה
לי קל, אחר כך, להחדיר את צינורית השתיה שלי לתוך איזה חור שאבחר - אישית אני
מעדיפה נחיריים על כל חור אחר בגוף האנושי, ישר מתחילים במוח הטעים, הקטיפתי-הקציפתי.
לפעמים ממש בא לעטות עליי את גופת אמי זונת הגלקסיה, עכבישה אלימה ומשריצה בלי הרף
עוד ועוד יצורי תוהו וכאוס מפחידים ורעבים. פעם בדקתי אם יש לי אחים/אחיות שנראים אנושיים
כמוני, גיליתי רק שניים, ואני מתביישת לנקוט בשמם.
או
היא, נטחות, ממתינה להתקף התפרצות כך שתוכל לנעוץ את המחט הדקה בזרועי, לקרוא לסניטר
החתיך, שהיא עושה לו עיניים כל הזמן, ושניהם יקחו אותי לחדרי, מעולפת , ותחת ההסוואה שהם
מטפלים בי, יזדווגו כמו זוג חתולים מיוחמים.
פיכס.