מן השכחה אֲעַלֶה אלותַי

אלף מלים הכרחיות ממש

את משתינה בבוקר וזה שורף לך נורא. את פוסקת את רגלייך לרווחה, מנגבת את השפתיים בנייר טואלט רך. מתרוממת לאט, שורף. את מתכופפת ומביטה בשתן. הוא בצבע צהוב עז. יש לו ריח לא נעים. את מפחדת. כבר הרבה זמן לא שרף לך. את מזדיינת רק עם קונדום. מתחילה נבירה אחורנית בזיכרון. מי היה האחרון? באיזו שעה?

הפחד מחלחל ומשתק. דלקת בפות או בדרכי השתן  היא הבטחה להפסד הכנסה.  לא שמרתי על מספיק סמים. בלי עבודה  אין סמים. ובלי סמים אני בקריז וכשאני בקריז אני לא יכולה לפגוש את המלאך הקטן שלי. הבטן מתחילה לכאוב. הבטן נאספת פנימה לתוך עצמה. הרגליים רועדות וזרזיף קטן של שתן זולג על הירך הימנית שלי. שורף נורא. צרבת ושיעול עצבני ויבש. אני מזיעה והזיעה נוטפת בכל מקום. אני מפחדת. העולם מתמוטט. מה אני עושה עכשיו?

עכשיו היא צריכה להתקשר לאימא . אמהּ שונאת כשהיא מתקשרת אליה. מייד הקול שלה נהיה קר ומרוחק. המלאך שלה צועקת "אימא, אימא" והיא בוכה. אבל שורף לה. היא חייבת לעבוד. היא חייבת למלא את עצמה בסם. בשביל הסם היא צריכה להזדיין. אבל שורף לה נורא.

שלושה צעדים את צועדת לעבר דלת השירותים ומתקפלת בכאב נורא שחותך לך את הבטן מבפנים ומבחוץ. את מתחילה לרעוד והראש מתחיל לכאוב. זה לא הכאב של הקריז. זה הכאב של המוות. את אומרת לעצמך שאת הולכת למות, זה בטוח. ואת יודעת שאת חייבת לחיות בשביל המלאך שלך. את יודעת גם שזה שטויות. את רוצה לחיות. ככה הגוף מבקש. את לא יכולה להרוג את עצמך גם כשנסית לא הצלחת. פחדנית.

עוד שלושה צעדים בקושי והיא מגיעה לטלפון ומחייגת לאימא שלה. היא מזיעה מאוד, והאפרכסת נופלת לה מהיד על הרצפה ומתפרקת. היא נבהלת מאוד. נשארת קפואה ולא מעיזה לזוז. בקושי שומעים את הנשימות שלה. היא עירומה בחדר והגוף שלה דק, חיוור ולבן. בין רגליה זרזיף חדש של שתן יורד מתפתל כמו נחש על הירך הימנית שלה. היא מתכווצת בכאב, וכף ידה נלחצת אל הפות שלה. הפה שלה נפער בצעקה  קצרה והיא נופלת בקול חבטה על הרצפה.

מה יהיה? מה יהיה? אני שואלת את עצמי. אני מפנטזת איך קוברים אותי. אני רוצה שיקברו אותי כמו בהלוויה שראיתי פעם בסרט קולנוע. שיירה של שחורים בניו-אורליאנס, מוזיקה של בטן וחיים ומוות, בגדים צבעוניים והרבה נשים שחורות גִדְלות ישבנים ועם הרבה ציצים.  הגברים הדקים וצבעם כהה. הם מזיעים. אני לא יודעת איך הזיעה שלהם מריחה. פעם שכבתי עם שחור אבל הוא לא היה מניו-אורליאנס. בטח יש להם ריח אחר. תגידי את מטומטמת ? עכשיו זה מה שחשוב לך, הריח של הזיעה. תקימי את עצמך חולירע, תלכי לתיק שלך. תקחי משם כדור נגד כאבים, תסניפי את מה שנשאר לך בשקית הקטנה.

היא קמה בקושי והולכת בפסיעות קטנות חסרות ביטחון אל התיק שלה. היא מוציאה שקית נייר קטנה ומרחרחת אותה בהתלהבות. אחר כך היא מוציאה קופסה מרובעת מעץ, שעליה יש ציור של נחש. היא מחזיקה חזק את הקופסה ופותחת את המכסה. היא מוציאה כדור לבן, די גדול ובולעת אותו בלי מים.

היא מתיישבת על הכיסא בחדר. נאנחת אנחה של זקנה שמצאה סוף כל סוף מקום לעצמות הכואבות שלה. חיוך ארוך נפרש על פניה.

את נזכרת באימא שלך. את צריכה לצלצל לאימא שלך. אבל הטלפון שלך נשבר. איך תדברי עם אימא שלך? רמזים של כאב חוזרים, ואת יודעת שאם לא תשיגי את אימא שלך עד שיעבור הכאב את בבעיה כי רק אימא שלך יכולה עכשיו לבוא אלייך ולהציל אותך. אימא שלך שרק שומעת את הקול שלך רוצה להרוג אותך. את נזכרת שיש לך גם מכשיר נייד. את נגררת אל התיק והכאב בחלציים חוזר ומאיים. בשארית הכוחות שלך את מחייגת לאימך. אימך עונה ואת אומרת לה שתבוא מהר כי את מתה עכשיו.

והיא באה אימא שלה. באה מהר. כמו אש היא באה. ידיה הלבנות קרות ושונאות על המצח של הבת שלה. ידיה הלבנות קרות על הבטן שלה, אבל היא לוקחת אותה למקלחת ורוחצת את הבת שלה. היא מלבישה את הבת שלה. היא מנשקת את הבת שלה בשפתיים קרות ושונאות. היא משקה את הבת שלה בכוס מים קרים בה מוססה גלולה חזקה נגד כאב. היא שונאת את הבת שלה. היא אוהבת את הנכדה שלה.

אני הבת הזונה של אימא שלי. אני הבת הנרקומנית של אימא שלי. אני רוצה למות ואני רוצה לחיות. יש לי ילדה בת שש שאימא שלי לקחה ממני בצו בית משפט.ומגדלת אותה. כל לילה משעה תשע בערב אני עומדת בפינה שלי. יש לי כל ערב בין 20 ל – 30 קליינטים.אני לא מבדילה בין גבר לגבר. מה אכפת לי. העיקר שישלמו. אני לא מתנשקת ואני לא מרשה שיגמרו לי בפה. אני מוצצת רק עם קונדום ואני מזדיינת רק עם קונדום. אני עושה ביד בלי קונדום. אני לא מקבלת בתחת, אני לא עושה שלישיות. אני בכלל שונאת נשים ומגע של נשים בי.

עכשיו היא בבית חולים. דלקת חמורה עם סכנה להחרפה. בכלל יש סכנה לכל החלק התחתון שלה אומר לה הרופא. הכאבים באים והולכים חותכים ונעלמים. היא כבר שבוע והקריז שלה לא נחלש. הרופאים לא נותנים לה סמים. הם דווקא אומרים לה שטוב שיש לה קריז בשליטה של רופאים. אימא שלה לא באה לבקר יותר. היא דיברה רק פעם אחת עם המלאך שלה.

עכשיו את משתינה ולא שורף לך. עכשיו את פוסקת את רגלייך לרווחה, מנגבת את השפתיים בנייר טואלט רך. מתרוממת לאט, ולא שורף. את מתכופפת ומביטה בשתן. הוא בצבע חיוור ויש לו ריח של שתן. את מפחדת. כבר הרבה זמן לא היית ברחוב, בפינה שלך. מי לקחה לי את הפינה? מה יקרה לי כשאחזור לפינה שלי?

אני יושבת בבית על הכיסא שלי. לא כואב לי כלום. לא בורח לי שתן מבין הרגלים. כל השרירים שלי רגועים לגמרי. אני עפה. כל כך נעים לי, רגוע ואוהב. השירותים שלי נקיים לגמרי. חיברתי מכשיר טלפון לקיר של השירותים ועוד אחד על השולחן בחדר המרכזי שלי. פתחתי את החלונות של הבית שיתאוורר קצת. אני צריכה להתקשר לאימא שלי. אני רוצה לדבר עם המלאך שלי.

המלאך שלה ענה לה לטלפון. הוא שאל אותה שאלות על בית חולים ואמר לה שהוא נורא מתגעגע אליה. היא אומרת תמיד למלאך שהיא תבוא לבקר אבל היא לא באה כי היא תמיד מסוממת ואימא שלה כועסת ויכולה לקחת ממנה אפילו את הזכות לדבר עם המלאך.

את יודעת שבפעם הבאה כשישרוף לך אולי לא תספיקי להגיע לאימא שלך. אולי תמותי. את רוצה לחיות או למות. את רוצה לחיות או למות?