סתם כי לפעמים מתחשק לי להתגרות בכם (וכי אחד מכם פעם ביקש)
עשיתי סדר פסח בימים האחרונים, ניקיתי את חדרי ולהפתעתי מצאתי מחברת ישנה שלי שעוד הייתי ילדה קטנה, ושם
כתובים סיפורים, סיפורי אימה, אני אוהבת לראות סרטי אימה אני חושבת שזה מה שנתן לי את המוזה והרעיון להתחיל לכתוב סיפורים כאלה, התיישבתי על הריצפה, והתחלתי לקרוא, להיזכר, זה ממש כיף, השפה היתה כל כך רעועה, הרצף לא אחיד, מילים חוזרות אחת על השנייה, פשוט ישבתי על הריצפה קראתי והתחלתי לצחוק, לזכור על איך ישבתי ושכבתי על המיטה עם עט ביד והתחלתי לכתוב סיפורים בפעם הראשונה, איך פיתחתי את כתיבתי לאט לאט.
ומלבד זאת מצאתי עוד הרבה שטויות שהעבירו בי נוסטלגיות מצחיקות וכיפיות.
מה שמביא אותי לכתוב משהו קצת שונה מהרגיל, "דניאל" אחד מקוראיי החביבים המופיע בתגובות, הציע לי לכתוב סיפורים אירוטיים, אז למה לא לנסות משהו חדש? לשבור את השיגרה, לשפר את הכתיבה, הוא והמחברת הישנה שלי נתנו לי מוזה, אז בבקשה: (וכמובן כל סערת הרגשות שלי מובעת ע"י הדמות הראשית, לא לפספס פרטים קטנים ורגשיים בסיפוריי, מוחבא בהם עוד דברים מלבד חרמנות יתרה:-)
ניסיתי אירוטי, יצא לי דרמתי יותר...עם הומור?רומנטי? מזה בעצם??..
בבית הקפה
כהרגלי בבוקר ישבתי בבית הקפה, עם ספר קטן מונח בצד, זו היתה המסכה שלי, שאנשים היו מתקרבים כך לא היו רואים, איך עיניי מרצדות ובוחנות אותם, כרגיל שמש הופיעה ברקיע, והמוני אנשים נכנסו לאותו בית הקפה שישבתי בו, ואני...כהרגלי בוחנת אחד אחד, מנסה לגלות מה מוסתר מאחורי כל הפנים האלו, או אולי אלו מסכות, שמסתירות צלקות כואבות, מי יודע, אף אחד, אפילו אני לא ידעתי.
הבטתי לכיוון הקניון, על השומר החדש שהציבו שם, איך הוא מביט בנערות תמימות, שרק עוברות, שרק רוצות להיכנס לקניון, גברים! גיחכתי לעצמי. מביט על ישבנהן בתאווה, במבט רעב, מבט מפשיט, ראיתי בעינייו, ראיתי איך הוא צמא, איך הוא רוצה, רק להושיט את ידו ולחפון את אחד מהישבנים. ושוב חזרתי להביט בספר שאני קוראת בו, קוראת שורה ושוב מהרהרת, העם הגברי, כמה מוזר, ואנחנו הנשים יותר טובות?, כמו נחש מתחת לקש. ואני? מי אני זו שתשפוט.
הבטתי קדימה, זוג ישב לפניי, התנשק לו ברכות, הגבר העביר את ידו על שיערה של בת זוגתו, וליטף אותה בעדינות, שמתי לב כמה הם מאוהבים, הם בעל ואישה? חברים? איך הכירו? כמה זמן הם יחד? האם רבו מתישהו? זה ברור, כולם רבים. הבטתי בהם בקנאה מוחלטת, גם אני רציתי באותו רגע שילטפו אותי, שינשקו, שיאהבו, זה היה לי חסר באותו רגע, "תתעשתי" אמרתי לעצמי. לפתע גבר נאה נעמד ליד שולחני, וקטע את כל הירהוריי הרבים, זה היה המלצר, "תרצי משהו?" שאל אותי עם חיוך מקסים, חשף בפניי את שיניו הישרות, הלבנות, שנצצו להן בקסם מיוחד. בהיתי בו לכמה שניות, ואמרתי בחזרה "לא, תודה". והוא הלך, אני הבטתי בו, "הוא ביישן, כן אני רואה עליו, החיוך שלו מרמז, העיניים שלו איך שהביטו עליי, טון הדיבור שלו שפנה אליי" יכלתי להרגיש בבהירות זאת, את הביישנות שלו.
גברים ונשים חלפו על פניי, ואני בחנתי אחד אחד, חלקם קרצו אליי, ואני חזרתי לספר שלי כל פעם, כאילו מתעלמת, לא מתייחסת. ולמה לי להתייחס ולהעביר בעצמי נוסטלגיות של כאב ואכזבה? על אהבות שהיו וחלפו, ולהחזיר לעצמי את אותם זכרונות מתוקים ומרים שהעבירו בי רטטים של עונג, ואושר אילהי. החיוך שהיה על פניי נמוג, רציתי לשכוח, אבל זה חזר, ושוב בי הכה כרוח. כל היום הייתי מוטרדת, מהרהרת, תוהה ובוהה, כמו זקנה, לא רציתי עוד לחוש כאבים ואכזבות, היו לי מספיק מהם לא רציתי עוד. למדתי להכיר את עולם הגברים, למדתי אף להכיר את עצמי טוב יותר ממה שידעתי, גברים ינסו לעשות הכל, ידברו יפה, יקנו אישה במתנות, רק כדי לשכב עימה, הבטחותיהם יתפוגגו כאילו לא היו, מילותיהם כעלי השלכת המתעופפים להם ברוח, הכל שקר וכזב, אין אמת...
ועם זאת קשה להכחיש שאנו הנשים לא יכולות בלעדיהם, ובלעדי המקל שהנמצא בין רגליהם, במיוחד שהוא זקור ונעוץ עמוק בפנים, ומתחיל החיכוך הנעים, שהוא יוצא ונכנס, פעם באיטיות ועם הזמן הקצב גובר למהירות, והחיכוך של אגנו הצמוד לדגדגני, שרק אפשר לזעוק מרוב עונג, האשכים החמות והצמודות לנרתיק, מחממות ומלטפות, "מה אני מדברת שטויות, איזו סערת רגשות אלוהים, תשתקי!" ניסיתי להשתיק את עצמי, אך הרגשתי בבהירות, איך התגלה בתחתוניי טיפת רטיבות, שנאתי אותם, אך לא יכלתי בלעדיהם. נעתי בכסא שישבתי באי נוחות, רק בוקר וכבר חרמנית.
ושוב הרהוריי נקטעו ע"י גבר, כמה צפוי, ומה עכשיו רצונו? הבטתי בסתר מבין משקפיי, שהיו מונחות על עיניי, מי הגבר המוצב לפניי, פנים גבריות ו"קשוחות" זהו בהחלט גבר אמרתי לעצמי, גוף שרירי ונפוח טיפה, הרמתי גבה, חיוך מרמז עלה על פניו. כן, גם גברים כאלה אני מכירה, ישרים, יודעים מה רצונותיהם, לא מהססים, וישר פונים. שנאתי את הגברים הללו, אבל משיכה תמיד היתה לי אליהם, הגבר השני שהייתי איתו היה כזה, כל כך הרבה ידע, בגיל צעיר כל כך, כל כך הרבה חוכמה ויכולת, בגיל צעיר, והשנאה, עדיין שמורה.
"אפשר לשבת?" שאל והתיישב בכיסא המונח ליד שולחני..
"כבר התיישבת, מה רצונך?" שאלתי ועיניי שוב פנו לספר, בתקווה שיבין את הרמז וילך...
"רצוני? בינתיים כלום" אמר וחיוך היה על פניו. שוב הרמתי את עיניי בסתר, שלא יבין ויראה, ומה שעוד חסר, שיבחין בחרמנות שלי, בחנתי את תווי פניו, קו לקו, בהחלט היה נאה מאוד, אך עדיין משהו בו בטוח לא טוב, בחנתי את עינייו, מבט רעב כמובן, איך לא, מבט של כל גבר שרק רוצה לטעום מגופה של נערה צעירה שרק פגש, מבט בוחן מכף רגל ועד ראש, אך הוא בקושי יכל, הסתיר את גופי השולחן, ניסה להציץ במחשוף, ואני בכוונה זזתי לאחור. בחנתי את חיוכו, משהו נחמד וחביב היה בו, לא הרגשתי הרגשה כזו כבר מזמן, אין גברים רבים עם חיוך מושלם, חיוך מרושע אך טוב, אך מה אני מצפה? כל גבר הוא "רע".
פתאום דוקא כן התחשק לי לראות מי הבחור, ומה מסתתר מאחורי הפנים הקשוחות, לב רקוב, או גבר אמיתי וחמוד...
חייכתי כלפיו, איני מרבה לחייך, רק במקרים דחופים, ואולי... אולי רצוני שיישאר כי הייתי מיוחמת, וכל מה שחשבתי עליו באותו רגע היה סקס? ידעתי שלא, זה רק בגלל הרטיבות בין רגליי, כל מה שרציתי לדעת מה מוסתר מאחורי העיניים...
"מה את עושה פה בבוקר יפה כל כך? מבזבזת את זמנך בבית קפה ישן, וקוראת ספר קטן"
"סתם אני תמיד באה לכאן, ואני אוהבת לקרוא, יש לך עם זה בעיות?" אמרתי בחוצפה רבה, לא הסתרתי אותה, תמיד הייתי כזו קשה, זה יכל ללמד את הגברים מי בעצם הבוס כאן...
"לא, בהחלט לא...גם אני קורא הרבה, עיתון יומי כל יום, איזה ספר את קוראת?" הוא חייך את חיוכו המקסים, מנסה אותי להקסים..
ציחקקתי קלות להנאתי, פתאום היה לי נחמד בחברתו, אולי כי התנזרתי בזמן האחרון, מגברים רבות...
"אני קוראת ספר בשם יחוס" אמרתי בחיוך מלא וחשוף.
"יש לך חיוך יפיפה" אמר והחמיא, כן, תמיד זה כך, המחמאות ובסוף המיטה, אני את זה כבר מכירה...
"תודה" אמרתי והמשכתי לחייך מודעת למזימתו, אך האם זה רצונו או לא?
"על מה מסופר בספר?" המשיך אותי לתחקר.
"על נערה שנאנסה ע"י אביה, שעכשיו בורחת מביתה מנסה להתבגר, ללמוד, לחיות, להבין את משמעות החיים" אמרתי והחיוך שוב נמוג מפניי....
"נשמע מעניין, שמתי לב שאת יושבת ובוחנת אנשים, סתם מנסה לקרוא אותם" אמר וחיוך מלא זימה התגלה על פניו, נתפסתי, הוא ידע...
"אהבתי את זה משום מה, זה משך אותי אליך ומצאתי את עצמי יושב כאן לפנייך"
סומק קטן עלה על לחיי, איך הוא יודע? חייכתי שוב, הורדתי את משקפיי ונתתי לו להביט אל תוך עיניי, דבר שכמעט לא קורה, דבר שאיני נותנת לאיש, עיניי היו אוצרי, שומרות סודי, כל נשמתי, ונתתי לו, לא יודעת למה, נתתי לו לראות מה חבוי עמוק בתוכי.
הוא הביט בהן כמה דקות תמימות, שנראו לי כשעה, מנסה להחביא, מנסה לתת לו לראות, הוא יודע, ראיתי בו זאת, היכולת הזו להרגיש מה שהוא מרגיש שיגעה אותי, ניסיתי להדחיק ולא יכלתי, מה הגבר הזה עושה לי?
" אני רואה בך משהו, משהו מאוד מוזר, עצב עמוק, כאב שלא תם, שאת מנסה להעלים, עם חיוך תמים, ויפיפה חייב לציין, מלא כעס וטינה חבוי בך עמוק, את צריכה ממנו להרפות, אחרת אותך זה יחנוק, אני רואה גם מן אושר, מן יופי אחר, שעם רק אכניס יד ואוציא אותו אל אויר העולם, זה נורא ישמח את לבבך, משהו חבוי שאת מחביאה בתוכך, ולא נותנת לו לצאת, את מחכה, ואני יודע למה"
הבטתי בו בהלם מוחלט, כל מילה ומילה נכונה היא, מעטים יכולים לקרוא את נסתרות נבכי הנשמה, העמוקים נורא בתוך העיניים, והיכולת הזו שלו הקסימה אותי, וכמו שחשבתי הוא שונה, אך אסור להיחפז, אסור לי לטעות, אולי הוא מנסה, ואני לו לא אתן...
הוא שלח את ידו אליי, ורצה ללטף את פניי, הוא ידע וראה, כמה כאב עמוק בי מוחבא, הוא רצה לרפא, האם עליי לו לתת? איני רוצה שוב להישרף, נרתעתי לאחור. אך זרם שלא הכרתי בו עוד, זרם לא מוכר, זרם שהיה מזמן ונשחק, זרם שגרם לי לרצות, ועם זאת לפחוד, איך שרק קירב את ידו, רציתי רק את עיניי לעצום, ולהתענג ממגע ידו. נתתי לו, לא יכלתי להילחם בזה עוד, כמיהה רבה למגע של יד, כמיהה לאהבה רכה ומתוקה, כמיהה לנשיקה, והוא קרא אותי כספר פתוח, שאיך שמתחילים להפסיק לא יכולים.
התמכרתי שוב לאותו מגע של יד המונחת על הראש ומלטפת, לא רציתי שיעזוב, שיוריד אותה, רציתי להתמכר למגע ולא להפסיק, ומה בעצם אני עושה? מתחילה הכל מהתחלה, הפסיקי עם זה עכשיו. לוחשת לו בשקט ובקול רועד "שונאת אתכם, שונאת אתכם..." הוא קירב את שפתיו לשלי, כאילו רוצה שאעשה את הצעד הבא, מחכה שאדביק את שפתיי על שלו, שארגיש שוב זרמי תשוקה ותאווה שאכלו אותי ימים רבים, חודשים שלמים, עצמתי את עיניי כחסרת שליטה, נותנת לו לשלוט בי, ממש הפוך מכל מה שעשיתי כל ימיי, מכל ההתנזרות שלי מגברים, לפתע הגבר הזה בא ושולט בי, עושה בי כרצונו, נותן לי לחוש מה שלא חשתי עוד ממזמן, נותן לי לחוש משהו שהייתי כל כך כמהה לו.
שפתייו ריפרפו על שלי, דיגדגו והכריחו לי לנשקו, העבירו בי זרמים שלא רציתי בהם עוד, והוא הצליח במזימתו, אחר? לא אחר? מזה משנה? התנזרתי מספיק מגברים, אני רוצה, באמת שכך. נתתי לעצמי להיסחף איתו אל מעמקי התשוקה, צוללת איתו שוב יחד אל תשוקה חסרת מעצורים, שוב נותנת לעצמי ליפול, חסרת כל. הדבקתי את שפתיי לשלו, ונשקתי לו. מלאת יצרים שרק רוצה להוציא, יצרים שהחוצה לפרוץ רוצים. הרגשתי שוב מה שנעלם מזמן הרגשתי שוב איך היא בוערת בעורקיי, אותה התשוקה העזה, שהרבה זמן בתוכי היתה שמורה.
אך הפעם לעשות זאת נכון, הפעם לא להיכבל בקשרי תשוקה ותאווה חסרת מעצורים, הפעם לדעת לכוון את עצמי נכון, כל חיי למדתי המון, אני חושבת שהגיע הזמן להבין הכל...
וברור שיש המשך, פוסט הבא, עם תעלה שוב המוזה בי כסערה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
