אני לא יודעת באמת מאיפה להתחיל,האם להתחיל מהעצב לחלק המשמח יותר

האם להתחיל במקום שבו הכל התחיל.

האם להיזכר או שמה עדיף לשכוח,להדחיק.

כ"כ הרבה דברים,תחושות ורגשות והכל בשנה אחת,אתמול בדיוק שנה.

אני לא מאמינה שלא הייתי שם והייתי בצו ראשון.

אתמול,(כ"כ כואב לי לחשוב על זה לכתב על זה,חשבתי שהזמן אמור לעזור לזה אבל זה רק יותר ויותר כואב)

אתמול הייתה האזכרה לדודה שלי -יפה ולא הייתי שם הייתי בצו ראשון.

אבל לא הרשתי לעצמי להחליק את זה ולעבור הלאה ובגלל זה הלכתי לעשות "סבב" קברים ביום רביעי.

[תלמדו מטעויות של אחרים ואל תלכו לבית קברות שמחשיך זה אחד הדברים המפחידים ביותר שיש!!!]

כשהייתי שם היתי עם סבתא,סבתא רבא,אמא ואחותי כולם בכו(גם אני) כולם דיברו אליה אבל אני לא אמרתי מילה,לא בלב ולא בקול

זו כמו הפעם הראשונה שהלכתי לשם אחרי שהיא נפטרה.כ"כ קשה לי לדבר אל אבן....אז במקום זה אני בוכה.

זה קרה בדיוק לפני שנה,בבוקר של הטיול השנתי.

צלצול טלפון אמא רצה לענות,היא מהנהנת מנתקת ונשארת כמה שניות במיטה מנסה לעכל את מה שנאמר לה.

היא קמה מהמיטה זורקת על עצמה מעיין סריג ארוך שחור ודמעות מחנק בעינה.

ואני כל הזמן הזה שוכבת במיטה מביטה באמא ומתחבטת בעצמי  האם כדאי לשאול או להכחיש את התחושה שקיימת...

אך ברגע שאמא פותחת את דלת החדר אני איני מסוגלת לשתוק עוד ושואלת :" מה לאן?"

אמא: "יפה מתה..."

בחיים לא ראיתי את אמא ככה,כל כך שברירית,עצובה.היא השתדלה להחזיק את עצמה ולא להתפרק אבל עדיין בכל זאת

את התמונה הזו אני לא אוכל לשכח לעולם.

אמא יוצאת מהחדר ואני חושבת ישר למי להתקשר,לספר,לפרוק ובוחרת בליפז.ובאמת ובתמים היא עודדה אותי עד כמה שהיא יכלה.

באותו יום היה הטיול השנתי של השכבה שלי,אותו טיול שאני וחן עמלנו כ"כ קשה בתכנונו ועכשיו,עכשיו לא רק שידעתי מה אני הולכת להפסיד

אלא הייתי צריכה להביא לשם כמה דברים.אם אני לא טועה זו הייתה שקית ובתוכה סוכריות על מקל עם כיתוב כלשהו לדיסקו של שנות ה70  שהתקיים בערב.

אני זוכרת שאחי הקפיץ אותי לבית הספר,להביא את השקית כי אני לא יכלתי להשאיר אותה בבית,חשבתי לעצמי שאם אני לא אוכל להנות לפחות שהחבר'ה יהנו.

הגעתי לשכבה וראיתי את כולם,עמוסי תיקים מאושרים,מוכנים לקראת טיול שנתי.

הגעתי לכיתה וכולם שאלו אותי איפה התיקים שלי? ואז,אז התפרצתי בבכי וסיפרתי שדודה שלי מתה הבוקר מסרטן ואני לא אצא איתם לטיול.

ואז בבת אחת הרגשתי את כל החום והאהבה של כולם,כשהם חיבקו אותי חזק,חלקם אף בכו איתי.

כעבור 10 דקות עזבתי את בית הספר והלכתי לבית של דודים שלי לסידורי ההלוויה ושם ראיתי את סבתא בוכה ואת סבתא רבא זועמת על אברומל'ה בעלה המנוח שלקח את בתו במקום אותה לארח לו חברה.

בשלב מסויים באותו שבוע של השיבעה אני זוכרת שהיינו יושבים כל המשפחה וצוחקים,נזכרים בדברים,נוסטלגיות מנחשים מה אברומל'ה ויפצ'ו עושים עכשיו בגן עדן וכל מיני דברים כאלה.

עברה שנה.365 ימים שבהרבה מהם הרגשתי את חסרונה.

אני זוכרת את השיחות שלנו,היא תמיד צידדה בי ובעובדה שגם אחי צריך לעשות דברים בבית.

היא הייתה לוקחת אותי לימי כייף בת"א וקונה לי כל מיני שטויות וכשהיא גרה בבת ים(סמוך לת"א לאלו שלא יודעים)

אז הייתי מתנחלת אצלה שבועות ולפעמים חופשים שלמים.

היא כל כך אהבה אותי,הבינה אותי.

היא הייתה תופרת לי ת'תחפושות לפורים ולארועים שונים ומשונים.

ביום הולדת האחרון שלי הרגשתי את חסרונה,גם בחגים היא חסרה לי.

השיר הבא כ"כ מזכיר לי אותה...

 

קרן אור

ביצוע: אביב גפן
מילים ולחן: אביב גפן

 החלק הקצת יותר משמח זה שהייתי בצו ראשון והיה ממש נחמד...

הכרתי מלא אנשים,צחקתי נפל עליי מסך מחשב באמצע המבחן הפסיכוטכני אבל החיילים שהיו איתי שם היו ממש חמודים

וישבו דיברו איתי ואפילו התבדחו!

זה בכל אופן לכולם כבר סיפרתי מה היה שם...

לא הפשיטו אותי! ויש לי פרופיל 97 זה כבר משהו טוב ;)

משהו שאני מצטערת שלא עשיתי לפני זה שלא נכנסתי לאתר שבוז...

תחכנסון לאתר הזה למתגייסים צו ראשון ותקחו משם תטיפים יש שם מלא דברים שיעזרו לכם.

ואממ מישהו יודע מה זה לבלר או הסתגפות? כן גם אני לא הבנתי מאיפה הקריצו ת'מילים האלו אבל הן מופיעות בשבוז

אז אם הייתי נכנסת קודם זה היה נותן לי נקודת זכות וכמה שיותר יותר טוב ;)

אז אממ לבלר =פקיד והסתגפות= אי מתן הפסקת אוכל ושתייה...

ו בהצלחה לי שתיהיה לי קב"א טובה! ובהצלחה לכם אלו שאוטוטו מגיע הצו גיוס שלהם ;)

עד כאן

בפוסט ארוך במיוחד

רבידי ;)